סתם יום של חול… בשבת

תמונת ראש העמוד: מצפה הראל.

קסד: "עם קצת אלכוהול אפשר להבחין ברבדים עמוקים בתמונה
למשל ארגז חול מול המציאות
וחוץ מזה הצבעים. הו הצבעים. זה נראה כמו בקבוק מתמנע".

QQQ

סתם יום של חול, בלי חג ומחול, עם בוקר כחול… רק שזה יום שבת.

שלום נופת צופים. אני רוצה לספר לכם על מסלול לטיול. אז נכון, לחלקכם הסיפור יהיה מצמית משיעמום – אתם קורצתם מהקריפטונייט של ארצברג.

אז בשביל אלו אאמלק – מ ש ע מ ם!

בן שמן – מודיעין – משמר איילון – יער המגינים – דרך בורמה – מכאן בכביש – בית שמש – נסרים – סטף – חזרה שער הגיא והביתה. פיהוק! תזפזפו בטאבים של האקספלורר אולי יש משהו אחר מעניין יותר.

למי שנשאר – המסלול נקרא מים לים. רק שזה מהים של תל הביב לי-ם (ירושלים). הוא נולד כמסלול אופניים, רק שאנחנו לא נתחיל אותו כדת וכדין משפך הרידינג (אלא אם בא לנו לבזבז כמה קנסות או אפילו את הרישיון). אנחנו גם לא נתחיל אותו מהבפטסיסטים דרך 400. כאמור, אנחנו לא אריקרצ'בסקים.

QQQ

קולגה A2 מתלהב החל להתעניין במרשתת, נתקל בטיול אופנועים – “אדוונצ’ר למתחילים” ושלח לי לינק. אמרתי “טיול ספתות” אבל יותר מדי זמן לא יצאתי לטייל.

נו, אז אחרי שהפלג ביקר אצלי ביום שישי והחלפנו שמן טלסקופים, שמנו קראמי בקדמי (בטעות. אתם מוזמנים בתגובות לאושש או להפריך את הסברה שרפידות קרבון קרמיות גומרות את הדיסק, ובמיוחד בנבלות זקנות), שברתי את כבל הספידומטר ואפילו הצלחתי להתגושש עם האיש (שזה נדיר להרגיז אותו. כנראה ששנינו היינו קצרי רוח).

בשבת קמתי במצברוח קרבי.

עד שהתלבשתי, יצאתי, חזרתי כי שכחתי את הארנק (ובראש כל הזמן מנקר העניין שהרפידות החדשות קצת תופסות את הדיסק ומאיטות את האופנוע) כבר היה תשע, השעה שצריך להיות בתחנת הדלק. מפה לשם הם כבר התחילו את הטיול, אז התחלתי מצומת בית נבאללה ועליתי סורק ומחפש קבוצה.

על מנת לא להתברבר חשבתי בקול – “אם היית ספתה, איזה שביל היית לוקח?” בטח שלא סינגלים. אז נשארתי על הדרך הראשית. ראיתי אותם כשהגעתי לצומת די סואנת. הם חנו בסיום עליה חביבה שעלולה להוביל לתל גמזו. אני מודה, גבה אחת התרוממה קמעה. אבל זרמתי. הפניתי כידון, נתתי גזון והופ! אני ביניהם. קל!

אולי קל מדי ואולי מזל של מתחילים.

החבר'ה

בעוד אני מרחרח אחוריים (ואחוריי מרוחרחים גם כן) מגיע מפלץ כחול לסוף העליה, עוצר, ונופל עם הרוכב עליו.

בלי היסוס עשיתי מעשה הירואי: לקחתי עוד סחיבה מהג’ול, הורדתי רגלית, יישרתי כידון, ירדתי מהאופנוע ורצתי לעזור. כשהגעתי אליו האופנוע כבר התאזן ע”י כמה חברים והרוכב המבולבל ליקק פצעים, של אגו בעיקר.

היו שם הכל מהכל: NC-ים CBX-ים בימרים קטומים ועוד. בקיצור קבוצה הטרוגנית למהדרין אבל בעיקר קבוצה עומדת. ולי חם. אז בשלב מסויים החלטתי להתאוורר ולהמשיך בשביל.

להפתעתי מצאתי את עצמי בפעם הראשונה בחיי בתל גמזו:

בתמונה –  שוב החבר’ה. שם למטה. מאחורי בריכת המים

להפתעתי, כי עליות שנחשבות הארד קור בסטנדרטים שלי – האקסטי קיפץ בקלילות אותן, אבל עדיין לא ייחסתי לכך חשיבות יתרה. והתפניתי ליהנות ברגעים של שקט מהמתקנים של יונתן. מעלות יונתן. זה לא חלק מהמסלול הכללי אבל זו ממש פינת חמד אפילו מוצלת. מומלץ.

ירדתי למטה לדרך הראשית והמתנתי לקולות מנועים כעשר דקות. אם הם יגיעו מפה או משם הם בטוח יעברו פה.

הם לא הגיעו.

חזרתי מהדרך הראשית לאותה צומת. האקסטי שוב פיזז בקלילות את העליה והפעם מצאתי את אותה קבוצה.

עומדת.  שותקת. ומביטה בי.

נבוך ניגשתי לגלעד (המארגן) ושאלתי “אנחנו זזים?” אמר עוד עשר דקות.

כאן נשרף לי פיוז. בקונטקסט של הפוסט של דותן בדבר רכיבה בקבוצה/מועדון הבנתי שכנראה זה לעולם לא ישתנה: שמש קופחת, קבוצה עומדת, וזיעה שמבשלת ומאכלת כל תא בגוף אמרתי תודה, וגיזגזתי.

שלא תבינו לא נכון. יש הרבה יתרונות בהגנת העדר. למשל, כל פרט שם כמה שקלים מראש לטובת גרר כך שהביש גדא התורן לא יאכל את כל הלקרדה לבד. זה לא קרה בקבוצה הזו וחסר המזל (אשר בזכותו כל הקבוצה עמדה שם) בסוף שילם על הגרר מכיסו…

כשאני אומר “גיזגזתי” אני מתכוון לכך שה-XT  ממש פיזז וצהל, קיפץ בעליצות מעל כל מני בורות וקוליסים. אני לא מכיר את הבהמה העצלה והכבדה הזו כך, אבל החלטתי לזרום איתה, ואפילו – שומו שמים – ליהנות!

QQQ

פתאום ארגז החול המתקרא בן שמן על כל הטיציונרים והפסטיבלים שבו נראה פיצפון עלי! אז למה לא לצאת ממנו?

המסלול בגדול מסומן כאן.

וגם לפעמים בשלטי קק”ל טקסטואלים, אולם במשך השנים מאז שהכרתי אותו, חלק מהסימונים נמחקו וחלק מהמעברים נחסמו, כך שאני ממליץ לא לנסות לדבוק באדיקות אלא לקבל מושג כללי לגבי איזורים בהם כדאי לעבור.

כדי לצאת מארגז החול ניתן לרכוב כמו פרייבט על דרך “נוף יער מודיעין” או על שביל ישראל. בשני המקרים תגיעו לנחל ענבה (או “ישפרו” כפי שקראו לזה הספתות, שם מסתיים הטיול שלהם). שוב, ירידה תלולה מאד שהפכה להיות פיהוק, מעבר בקר (גשר סולם צר) ואני בנחל ענבה. ממשיכים על שביל ישראל וחוצים את ענבה מתחת לגשר.

חריץ קרקע סלול ותלול וממשיכים מזרחה על שביל ישראל. בצומת השבילים לא לוקחים שמאלה לציביליזציה אלא לוקחים את הימני לעוד גשר בקר. שביל ישראל. הוא ייקח אתכם לכביש שמחבר את שעלבים למשמר איילון.

מכאן שביל ישראל פונה שמאלה ואני לא יודע לאן הוא מוביל. אתם פונים ימינה. כן. על הכביש. עוברים מתחת לאחד (כביש 1) וממש לפני הכניסה למשמר איילון תחתכו שמאלה.

בעצם… כשאני בודק בגוגל מפות אפשר גם לפני… וואו! את זה לא ראיתי עד עכשיו!

אני מניח שחטאתי להמלצה שלי לא לדקדק בנון צדיקים.

אז בקיצור…

המשכתי לסכר.

ועליתי למעלה:

השביל המקורי עובר בכפר בן נון. לא צריך את זה. זה כבר לא כל כך עביר ולא שווה את ההשקעה. במקום זה תגיעו לעין וורדא!

פשוט וואו! ממרום גילי וזו הפעם הראשונה שאני מגלה את הפנינה הזו.

מכאן אנחנו צעד וחצי מיער המגינים. פאק, איזו ארץ פיצפונת יש לנו. אפשר ללכת בה לאיבוד שעות בארגז החול. אפשר גם לעשות בו את מסלול האי לה מאן הסלול. רכבת הרים שלעולם לא משעממת.

אפשר גם לקפוץ למטוס. עוד משהו שגיליתי במקרה רק בחודש האחרון (ידעתי עליו דקאדות לפני כן מתמונות של מבחני דרכים של אופנועים. נדמה לי זה היה מיצו אם אני לא טועה.)

כעת כבר צהריים ויש לי כמה אפשרויות:

* לחזור מעט אחורה בשטח ולהתחיל את דרך בורמה ככתבה וכלשונה – מבקוע.

* לרדת לכביש, ולהתחבר לבורמה מהראל.

בחרתי באפשרות השניה. רק שהייתי נלהב מדי ונכנסתי לגדר ההיקפית של הקיבוץ. זה עלה לי בהתברברות קטנה וברכיבה במקומות שהם לא כל כך שבילים, כמו מאה מטר בצד הלא נכון של מעקה הבטיחות עד תחנת האוטובוס של כפר אוריה.

מצפה הראל חמוד.

קצת התענינות לגבי דרך בורמה ומור"ק לא תזיק לכם. גם הדרך מתחילה סלולה לפרייבטים.

מפה לשם גם מצאתי נחש צמא בים או שזה רק נדמה לי. שועלי שטח וסתם גברים מכירים היטב את המושג "סרפנטינות". מבחינתי זה היה שביל שחור מצמיגים שבחרתי לא לעלות אותו אלא לרדת.

כאן כבר הייתי די עייף, מזיע ורעב (שקית קאשיו קטנה היוותה את הדלק לטיול) כך שבמקום לחצות את כביש 38 במסילת ציון ולסיים את בורמה בבית מאיר (עשיתי זאת כמה פעמים בעבר, יש שם סיבוב מאניק בעליה) בחרתי סתם לחתוך לכביש ולהגיע לחלק האומנותי והכבישי של הטיול – נסרים ברגיורא. השביל מים לים אגב, ממשיך מאשתאול וחוצב במעלה נחל כיסלון. גם עליו וויתרתי. על החלק האומנותי של הטיול אין מה להכביר במילים.

עליתי מבית שמש מערת הנטיפים.

וחזרתי דרך צובה איתנים ל-38. פשוט לעצום עיניים בסיבובים, לנשום מלא הריאות חמצן אורנים ולדמיין שאתם בפס באלפים. כשתפתחו את העיניים תגלו מולכם תופר עם ברך באספלט כשחבריו מצלמים, צפיפות מאוסה ובלתי נסבלת בבר בהר, ויצורים מופלצים אוכלים מנות יקרות להחריד בעין כרם.

גם אני הייתי רעב. מאד. בחרתי לעצור בגזלן של הסטף. גליל ג'אחנון בארבעים שקל. סביח בבאגט גם כן. לא כולל שתיה. באימא?

הגזלן נמצא במקום ממנו חוזרים לכביש רק בכיוון אחד. הפוך לכיוון שלי, כך שכדי לחזור לכיכר גיליתי "בטעות" את הפיסגה של הר איתן – מקום נפלא ושקט של קמפינג, עם ברזיה במרחק לא רב של רכיבה. בשלב הזה של הטיול כבר לא היה לי כח לתת היי פייב לעין טייסים, פשוט המשכתי בכביש הנפלא (והמוכר) חזרה ל-38 ומשם הביתה.

כוויות שמש בידיים (כפפות חדר כושר) מזכירות לי עד עכשיו כמה נהניתי מהטיול.

 

הערה: הטיול נעשה ללא שום 'אמצעים טכנולוגים מתקדמים' כדברי דוברות המשטרה, רק טלפון חכם שיודע באופן פלאי ומפתיע גם לצלם – זו כל האלקטרוניקה.