געגועים מברצלונה
קצת פחות מ-400 מילה על איקס-אר 400
הוא חנה לו בשדרה ליד שוק הבוקרייה, ברצלונה. ראו עליו שהוא כבר לא ילד, אבל עדיין "יש עליו": מיכל פלסטי, מושב דו צבעי, בולמים ארוכים מלפנים, ופרו לינק הונדאי מאחורה (קפיץ צהוב, אם חששתם).
היו לו כל הנתונים להצליח גם בישראל, לאיקס-אר 400. מנוע חזק, מתלים, משקל נמוך, ואופי דו שימושי שאפשר לחיות איתו ביום יום. אז מי רצח את אגנטה פאלסקוג? למה לא ראינו אותם בארץ? על זה ננסה לענות היום.
שלחנו את צוות התחקירנים הרציניים ביותר שלנו (קפוצי תחת כדבעי) לקיבינמאט, כדי לבדוק, ללא דעות קדומות, מי או מה, מנעו את עלייתו ארצה של האיקס-אר 400.
תחנה ראשונה בקיבינמאט: דרך השלום בתל אביב, משרדי הנהלת יבואני הונדה לישראל. "יגאל בטח זוכר למה לא הבאנו אותו", שיערה הפקידה בכניסה ללשכה, "אבל יגאל היום נסע לראות את האימון המסכם של הנוער של מכבי חיפה". אהממ.
תחנה שנייה בתחקיר: רחוב שוקן בתל אביב, סוכנות היבואן של ק.ט.מ. סיבוב קצר מסביר למה הם שולטים כאן בעשרים השנה האחרונות.
תחנה שלישית: רחוב הסדנה 6. אין ספק, גם כאן יודעים לעבוד.
תחנה רביעית: האינטרנט. מסתבר שלאיקס אר 400 היה אפטרמרקט שופע, אבל בסוף המילניום הקודם לא היה אי ביי והאינטרנט היה בחיתוליו. שיטוט קצרצר ברשת מעלה שהשיפור הנפוץ לכלי הוא הוספת מצנן שמן, ואולי ריפוד מושב שונה. האופנוע הגיע מוכן, ללא צורך בהתאמת קפיצים למשקל הרוכב, ללא צורך בשיסתום הבולמים, ללא מערכות מורכבות ( אין פה משאבת מים, אין משאבת דלק, אין קלאץ' הידראולי).
לצערנו, לא הצלחנו להגיע למסקנה נחרצת מי שלל מאיתנו את האיקס-אר 400. הוא היה הבטחה גדולה, התקוה הלבנה, פוטנציאל אינסופי לרכיבות מדבר משולבות באנדורו עם קצת אורבן באמצע. אבל לא, הוא לא הגיע אלינו, ונאלץ פשוט להשלים ולחיות עם החוסר הזה. האופנוע הזה לא הגיע לארץ, מסיבות איזוטריות גרידא, בשל חובבנות שאת ההדים לה ניתן למצוא בתחקיר החובבני שזה עתה סיימתם לקרוא.
דרוזי
ה400 היה אופנוע שטח פשוט וטוב, לא תחרותי במהות אבל "שטח מלא" עם יכולת מעבר
כלבוייניק שטח מוצלח שמאיר בזמנו כחברה צרת אופקים לא השכילה לעברת עם איזה קיט רישוי דואלי שהיה נפוץ אז והיום בארהב ואירופה
חבל
"מזל" שיש לנו שכנים שארגנו את ה'קארין A' – עם משלוח נשק ו XR400'תים אחדים שנכנסו בכל זאת ארצה – אחרי תפיסת הספינה…
וכמה מהם "נזלו" לשוק?
ה 400 לא הגיע לארץ כי לא הייתה בעולם גרסה לכביש ובזמנו ה 250L וה 650L הנבלה (גרסת כביש) שלטו, אז למה להתאמץ?
כשהאסימון אצל הרוכב הממוצע נפל סוף סוף ומכירות ה 650L החלו לדשדש, הפנימו את זה אצל היבואן ועשו ליגלזציה ל 600R (העוד יותר נבלה!) כי הרוכב הממוצע בזמנו אהב נפח!
ה 400 היה שונה מכולם, שונה מה 250, מה 600 ומה 650. זה היה אופנוע בזכות עצמו.
היה לי כזה תקופה, נהניתי ממנו בצורה בלתי רגילה.
אגב, הוא הגיע מוכן עם מצנן שמן אלומיניום מקורי (מאחורי המסיכה) וזה לא היה השיפור שעשו לו בד"כ.
השיפור הכי נפוץ היה דווקא פתיחת הסופית של האגזוז ו/או הגדלה ל 440 (תשאלו את דנן כמה כאלה עשה).
אח"כ גם הגיע שסתום לקדמיים אבל זה היה נדיר כי היו לו יופי של בולמים, ממש אחלה!
אופנוע נהדר, מאוד אמין, סלחן ויחד עם זאת מספיק חזק.
געגועים.
XR650L הגיע. לא נמכר בכמויות מסעירות.
XT500 גם הגיע, ופנה למוגבלי הרישיון דאז. נמכר… ככה ככה.
מי שנמכר בכמויות יפות היה ה-KLE דווקא.
מה היו קונים? כביש 500, סופרספורט, פה ושם הצליחו (יחסית) דגמים כמו בנדיט 1200, DR BIG, טנרה 750.
יבוא של ה-XR400 לא היה מצדיק את ההשקעה בתקינה שלו.
זה היה פלופ אדיר של הונדה שלא השכילו לקרוא טוב יותר את השוק.
הם עוד הקטינו ראש אחר כך עם ה650 R והינפיקו איזה עלוב של אי תקינה.