הפחד

את דברי הפתיחה של המדריך הראשי שלנו, אורי דוידוביץ', בתחילת סדרת הצוקים בצבא אני זוכר עד היום. אורי הסביר לנו כך: "השלב הראשון הוא הפחד מהלא ידוע, הכל עדיין חדש לכם ועקב כך אתם מפחדים מהמצוק. השלב השני הוא שלב הביטחון העצמי המופרז, אתם מרגישים שלמדתם הכל ואתם יודעים הכל ולכן עכשיו מגיעה התחושה הזו שאתם כבר לא מפחדים יותר מהמצוק. השלב השלישי והאחרון הוא שלב הפחד הבריא שמגיע מניסיון רב שנצבר, ומהכבוד שלמדתם לרכוש למצוק. למדתם להעריך את הקושי ואת הסכנה, לפחד ממנה ולתת לעצמכם מקדם בטיחות מספק. זהו הפחד ששומר אתכם בחיים".

ועל הפחד הבריא הזה אני כותב לכם עכשיו.

את הנפילה הראשונה שלי עם האופנוע עשיתי כאשר חזרתי ממילואים בחברון בשנת 2005. לצערי מיהרתי לבסיס האם כדי להזדכות על הנשק ומשם הביתה. היה זה יום שישי, יום קצר עם יציקה על הראש ועקב כך לא שמתי לב לתנאי הדרך ולחצץ הרב שהיה על הכביש והחלקתי עם האופנוע. אני סבלתי מקצת שפשופים בזרוע, היכן שמעיל הקיץ נקרע, והאופנוע סבל גם כן מקצת שפשופים וממזלג עקום. גם אני וגם האופנוע החלמנו מהר ותוך זמן קצר היינו מוכנים שוב לצאת לרכיבה, אבל אז, רגע לפני שאני יוצא הגיעה החבטה לראש. בתי הגדולה שהייתה בת שלוש ניגשה אלי, חיבקה אותי ואמרה לי: "אבא, תרכב בזהירות ותחזור שלם הביתה". המבט שלה והדברים האלו נחרטו לי בראש ועד היום אני שומע אותם כאשר אני יוצא לרכב.

לצערי, מאז עשיתי עוד שתי תאונות עצמיות ושתיהן היו באשמתי. הראשונה הייתה כאשר החלקתי עם קטנוע ברחובות שיקגו ביום גשום לאחר שבוע שמש ואי לכך הכבישים היו חלקים, והשנייה בעת הירידה מנס-הרים דרך צור-הדסה. שכחתי את קיומה של הכיכר שנמצאת בסוף הירידה ולא האטתי בזמן ועליתי על הכיכר ואז נפלתי. שתי התאונות הללו הסתיימו למזלי בשפשופים ומכות יבשות. גם הנזק לקטנוע ולאופנוע היה בר תיקון. אלו היו שתי פעמים שבהן איבדתי ריכוז ושכחתי את ה'פחד' הבריא הזה שגורם לך לכבד את האופנוע והכביש.

מאז, בעיקר לפני טיולי רכיבה ארוכים, מבטה של בתי עולה בזיכרוני ומזכיר לי 'דחיל-רבאק רכב בזהירות, מחכים לך כאן'.