"גלגלים בבוץ ויהלומים בכיס" – פרק 2

מאת: אלי תמוז

לפרק 1

  עמוק לתוך הג'ונגל

למחרת מוקדם בבוקר יצאנו לכיוון הגבול. אני הרכבתי את ראשל כי אני ידוע בתור הנהג הזהיר בינינו, גל הוביל ועמיר סגר מאחור. האופנוע שלו היה עמוס בערימה של ציוד כולל מעדר, ג'ריקנים, חבלים, אוהלים ומחבת. גל סחב על האופנוע שלו רק חפצים אישיים ואני העמסתי על שלי את הציוד הטכני, את התיק שלי ושני תיקים של ראשל. התרחקנו מקמפלה ופקקי התנועה שלה ונסענו בארץ גבעות ומטעי תה. אחרי מאתיים קילומטר הדרך טיפסה במעלה הרי הרוזמרי הירוקים ועטופי העננים. אבל, לא נרחיב על כך את הדיבור כי לא באנו לראות את הנוף.

בצהריים הגענו למעבר הגבול בקססה. המעבר עצמו היה בסך הכול כמה בקתות קש והמון חיילים מוזנחים מסביב. גל שאל את הקצין האחראי איך בצד השני של הגבול והקצין משך בכתף. "עד העיר בני הדרך בטוחה אבל לא תוכלו לעבור מפה כי מעבר הגבול סגור". גל מכיר טוב את השיטה האפריקנית, אז  ארבע מאות דולר החליפו ידיים ואנחנו מעבר לגבול. נסענו בדרך צרה כמו מנהרה בג'ונגל הסבוך, העצים סוגרים מלמעלה ואין אור של שמש. לא ממש הבדלתי בין הלחות הטרופית לגשם הדק שיצר ערפל לבן. מדי פעם חדרה קרן שמש מבעד לעצים ויצרה בערפל קשת צבעונית. ראשל נצמדה אלי בעליות החדות ואפילו התחלתי ליהנות מהנהיגה. לא הייתה הרבה תנועה על הדרך הבוצית. פה ושם משאיות, ברוב המקרים תקועות עמוק בבוץ, פה ושם שיירות של אנשים דוחפים אופנועים עמוסי סחורה, ואנחנו עם האופנועים חולפים על פניהם בפול גז. עד שהם מבינים מה עובר אותם אנחנו כבר לא שם.

קצת לפני בני, העיר הגדולה באזור, עצרו אותנו במחסום. שוב עבר כסף מיד לבנה ליד שחורה. הפעם חיפשו לנו בתיקים. המפקד של המחסום רצה להחרים את המצ'טות ואקדח הזיקוקים שסחבנו אתנו בטענה שאסור להכניס נשק לעיר. בסוף ראינו שהמפקד נדלק על  סליל החבל שעמיר סחב אתו על האופנוע, אז גל חתך כמה מטרים ונתן לו למרות ההתנגדות של עמיר. קיבלנו הוראה לפנות מיד לג'ון קצין ההגירה על מנת להחתים את הדרכונים.

בני היא שריד לימים קולוניאליסטיים: כמה מבנים מרשימים אך מוזנחים ברחוב הראשי וסלאם של פחונים מאחור. המלון היחידי בעיר היה מבנה די מפואר בסגנון של פעם ולקחנו בונגלו אחד גדול לכולנו. במבצעים כאלה עדיף לישון ביחד. זה הרבה יותר בטוח. זה גם לא הפריע לראשל.

במלון המפואר לשעבר התברר לנו שאין תקשורת – המורדים הרסו את האנטנות הסלולאריות באזור – ואפילו לא מים חמים. גל עשה מהומות, הקפיץ את כל הצוות, ובסוף הביאו לנו ארבעה דליים של מים חמים וכל אחד התרחץ בתורו. בזמן שראשל הייתה במקלחת, עמיר ישן עמוקות בפינה וגל הלך להתלונן בקבלה על עוד משהו. ניסיתי לעבור קלות על חפציה. אנחנו לא באמת מכירים אותה ולך תדע מי היא ולמה היא סוחבת אותנו עד לסוף העולם. מצאתי כמה תמונות שלה בבגדים צנועים עם שני ילדים ואיזה יוצמח עם כיפה סרוגה, כנראה בעלה, וגם תמונה שלה במדים עם M16. גם דוסית וגם הייתה בצבא. רק שלא יסתבר שהיא בכלל סוכנת של המוסד…

בערב יצאנו לסיבוב בעיר. בפתח החומה שהקיפה את המלון עומדים שומרים עם רובי קלצ'ניקוב, בחוץ היה חושך מוחלט עם דמויות שחורות שלא ראית עד שנתקלת בהן, אז חזרנו די מהר. בחניה של המלון עמדה משאית וולוו ישנה ועליה משאבת מים ענקית לכריית זהב ויהלומים בנהרות.  על המשאית היה רשום שם החברה "גלקסי" וראשל אמרה שזאת החברה שהיא מחפשת ואנחנו בדרך הנכונה.

בלובי הייתה אווירת ייאוש שקט ושותפות גורל של אנשים שנתקעו יחד בגלל קרבות המורדים. היו שם כמה סינים, עוד שני לבנים שנראו ערבים, ובלונדיני זרוק שהגיע עם משאית הוולוו. לגל לא הייתה שום בעיה להתיישב על ידו ולחזור עם אינפורמציה. הנהג עובד בשביל חברת כרייה בלגית מכיר טוב את האזור. הכתובת שאנחנו מחפשים זה לא פרבר אלא כפר שנמצא שלושים קילומטר מפה, הוא נוסע לאותו כיוון, וזה לא ממש מסוכן כי יש שם כוחות או"ם, אבל הוא לא מאמין שהרשויות יאפשרו לנו לעזוב את העיר. פה זאת התחנה הסופית לפני שטח המורדים. עשרים קילומטר מכאן יש גשר מפוצץ, ואי אפשר לעבור. נקודת החציה הקרובה היא עוד מאה קילומטר במורד הנהר ושם אפשר לעבור לצד השני בסירות. אף אחד מאתנו לא נבהל, אנחנו ישראלים ובטוח נמצא דרך. עמיר חיית השטח היה מלא ביטחון. הוא עבר בצבא קורס חצית נהרות ואחרי בדיקת המפה הטופוגרפית קבע: "בואו נגיע לגשר ונמצא דרך לעבור, יהיה בסדר". ראשל לחצה להמשיך, לארוז עכשיו ולצאת בחמש בבוקר לכיוון בוטמבו "וכל בעיה שניתקל בה בדרך נפתור עם כסף". " או עם המצ'טה" – הוסיף עמיר.

לפני הזריחה כבר היינו  על האופנועים. בדרך העפר הבוצית לא היו רכבים, רק הולכי רגל וכמה זוגות אופניים עמוסים עם ג'ריקנים של דלק במשקל של יותר ממאה קילו, שאותם משכו ודחפו מקומיים יחפים. פעם אחת חצתה שימפנזה את הדרך ונגנבתי מזה. מידי פעם נפער בג'ונגל שטח פתוח על סף תהומות של עשרות מטרים מצד אחד וצוק משונן בצד השני. פה זה לא  צחוק, החלקה קטנה בבוץ, נפילה אחת, ונגמר הסיפור. התקדמנו עד שהגענו לגשר המפוצץ. היו שם כמה חיילים, חלקם עם קסדות לבנות של משטרה צבאית וחלקם עם קסדות כחולות, כוחות או"ם. קצין האו"ם הפקיסטני דיבר אנגלית מצויינת: "אין מעבר, אסור לכם להיות פה, תסתובבו ותחזרו מיד לבני".

החלטנו לעקוב אחרי השיירה של המקומיים עם האופניים. הם פנו לשביל צר ותלול מאוד במורד הנהר. ירדנו בו קצת ברגל והוא היה די תלול למטה, כך שגם אם נצליח לרדת לכיוון הנהר, לא בטוח שנוכל לחזור. עמיר לעג להיסוסים שלנו ודחף קדימה, גם כשהיינו צריכים לקשור חבל לסבל של כל אופנוע ולהחזיק בו יחד מאחור כדי למנוע ממנו להידרדר. ראשל עמדה כמו בוסית מהצד, ואנחנו הזענו בבוץ. בסוף הגענו לגשר תלוי שחצה את הנהר. זה היה גשר די רעוע, עשוי מחבלים וקורות עץ ולמטה הנהר שוצף. נשים וילדים התקהלו סביבנו עם אשכולות של פסיפלורה ובננות וכדי להתיידד איתם קנינו מהם קצת. ראשל הסירה את הקסדה וניערה את השיער הג'ינג'י שלה. תשומת הלב עברה מיד אליה. הילדים האמיצים ניסו לגעת לה בשיער, פעם ראשונה בחיים שהם ראו אישה לבנה בכלל ושיער אדום בפרט. היא נתנה לילדים לשחק בקסדה שלה ואני שמתי אותה במקום ונזפתי בה: "את רוצה לקבל גזזת או איזו מחלה שאנחנו עוד לא מכירים? אל תיתני להם לגעת בך". ראשל הופתעה, אבל רק להשכלה כללית האזור הזה – מזרח קונגו – הוא האזור שבו התחיל האיידס, שהמקומיים קוראים לו 'מחלת האנשים הרזים'. גם מחלת האבולה פרצה שם לראשונה. כל יתוש  פה נושא סוג אחר של מלריה. אחלה מקום שבעולם להיפוכונדרים כמוני.

ליד גשר החבלים עמד בריון תפוח שרירים ודרש כסף למעבר. הוא רצה מאה דולר לאופנוע ועשרה דולר לאדם, מחיר מוגזם במיוחד ללבנים. גל התמקח אתו וסגר על מאתיים בעד כולנו. כדי לבדוק קודם עברנו ברגל. ראשל זריזה בלי פחד גבהים, ואני עם עיניים קדימה והידיים על החבלים של הגשר המתנדנד והחורק. גל ועמיר חזרו לאופנועים, פרקו מהם את הציוד ועמיר כרגיל לקח על עצמו את העבודה הקשה והעביר הכל  בכמה נגלות לצד השני. את האופנועים הריקים העביר גל קל המשקל. הגשר התנודנד וחרק אבל הוא העביר את האופנועים בשלום. הבריון השרירי הגיע לתבוע את הכסף, גל סירב לתת לו את כל הסכום בטענה שהגשר לא בנוי כמו שצריך והוא כמעט נפל לנהר עם האופנוע. ראשל התערבה ואמרה לגל: "זה בדיוק מה שנקרא לשרוף את הגשרים מאחוריך, איפה השכל שלך?" וגל ענה בתוקפנות: "מה את מבינה באפריקה, הם דופקים מחירם ללבנים, אל תתערבי". בסוף הוא זרק לבעל הגשר מאה דולר ונתנו גז.

בטמבו דומה לבני אבל קטנה יותר. בכניסה לעיירה אין מחסום, רק מחנה סגור של כוחות או"ם. פה ושם ראינו אנשים חמושים, אבל לא בנשק אחיד, מה שאומר שלא מדובר בצבא ממשלה אלא שאנחנו כבר בתוך שטח המורדים. מצאנו מלון ברחוב הראשי, זרקנו את הציוד בחדר ויצאנו לרחרח. עכשיו המשימה היא לברר איפה נמצא הלבנוני סוחר היהלומים שראשל מחפשת. הפקיד החנפן בקבלה דיבר רק צרפתית, וראשל ביקשה ממנו לשלוח לנו מישהו שיכול לארגן פגישה עם הסוחר. הזמנו אוכל וחיכינו בלובי. המלצרית נראתה טוב אבל הייתה לה צלקת בצוואר כאילו מישהו ניסה לשחוט אותה. מסביבנו היו כמה חיילי או"ם פקיסטניים וכמה מקומיים, רובם עלובים ומרופטים. בתוך הנוף הכללי הזה הפציע פתאום גבר בלבוש של גנגסטר מסרטים של שנות השלושים. הוא התייצב בלובי עם חליפת שלושה חלקים לבנה, כובע בוקרים שחור ומגפי שפיץ מעור נחש. כן, הוא מתווך של עסקאות יהלומים, אולי הוא יוכל לקחת אותנו ללבנוני. הוא ישב אתנו, אכל קצת מהאוכל שנשאר לנו בצלחות תוך כדי התעסקות בשני הטלפונים הניידים שלו, ואמר שבערב או מחר בבוקר יחזור עם תשובה מהלבנוני.