"גלגלים בבוץ ויהלומים בכיס" – פרק 3

מאת: אלי תמוז

לפרק 1  לפרק 2

יהלומים ודת

למחרת בבוקר הגיע השחור עם החליפה הלבנה. אנחנו כבר הדבקנו לו את הכינוי 'התרנגול המגונדר'. מסתבר שסוחר היהלומים הלבנוני גר במרחק הליכה מהמלון שלנו, אז הלכנו אייתו ברגל לשם. ארבעה לבנים והתרנגול המגונדר די בלטו בנוף המקומי, כולם הסתכלו עלינו, והיה ברור לי שתוך זמן קצר השמועה על הימצאות ארבעת הלבנים  תגיע לבעלי הבית האמתיים של המקום, המורדים.

הבית של הלבנוני היה מוקף חומה וכמעט שלא נראה מהרחוב. מעל שערי ברזל כבדים היה שלט עם ציור של יהלום גדול ושם החברה הבלגית 'גלקסי'. שוער עם קלצ'ניקוב תלוי על הכתף הכניס אותנו, והלבנוני חיכה לנו במרפסת לבוש במכנסיים קצרים וכפכפים. הוא בירך אותנו בצרפתית ואנחנו ענינו ב"אהלן" שהתקבל יפה ב"אהלן וסהלן" לבבי. נכנסנו אחריו לסלון גדול עם ספות וכורסאות מהודרות בצבע אדום ושטיחים ערביים. שמתי לב שעל הקיר היה שטיח עם ציור של מסגד אל אקצה. קיבלנו קפה טוב, דיברנו באנגלית בסיסית והרגשנו כמעט כמו בבית. אמרנו לו שאנחנו מתל אביב והוא אמר שהוא מצפון לבנון ונמצא באפריקה יותר מעשר שנים. את משפחתו הוא מחזיק בבירה קנצטה, "כי פה זה בית משוגעים יותר מלבנון". החלפנו קצת חוויות על החיים באפריקה, ואחרי האורך רוח המאוד נחוץ בפגישות עם מזרח תיכוניים הגענו לעסקים.

ראשל הציגה את עצמה כיהלומנית ומסרה את שמו של איש הקשר הבלגי ששלח אותה הנה. למרות החביבות שלו הלבנוני הפגין עמדה קשוחה בעסקים. "אני כאן הנציג של 'גלקסי' וחבל שבאת עד פה. רק לי מותר לקנות ישר מן הכורים, ואחרי התשלומים לממשלה ולמורדים המחיר יוצא יקר כמו בבלגיה". ראשל לא ויתרה. "באתי עד לפה כי אני מחפשת צבעים מיוחדים ורק אבנים גדולות, מינימום עשרים קראט. על המחיר תמיד אפשר לדבר. הכסף אמנם לא פה אבל יגיע לכל בנק תוך יום בהעברה בנקאית ויש גם אפשרות למזומן".  הלבנוני  נרגע קצת, ראשל ידעה איך לדבר איתו. הוא חזר על דבריה, "רק אבנים גדולות", יצא מהחדר וחזר עם קערת זכוכית מלאה יהלומים לא מלוטשים. התרנגול המגונדר נעמד מאחוריו בפוזה של שומר ראש. בשלב זה הלבנוני רמז שיש יותר מדי אנשים בחדר אז עמיר ואני יצאנו חזרה למרפסת.

ירדתי לחצר בשביל לעשן וגם לראות אם יש כניסה אחורית למתחם, הרגל ישן שלי שגם הפעם השתלם, אבל גם סיבך אותנו בצרות. בחצר הקדמית הגדולה היו עצים ענקיים ועליהם תוכים גדולים. עשיתי את עצמי מתעניין בתוכים והלכתי מסביב לבית לכיוון היציאה האחורית. גם כאן היתה אותה חומה מתערובת של בוץ ולבנים וגם כאן היה שער ברזל נעול. במרפסת האחורית נתקלתי בשני גברים לבנים שישבו על ספסל. הם הופתעו לראות אותי ולא יכולתי לחזור אחורה בלי להתייחס אליהם. אמרתי אהלן והזקן שביניהם הזמין אותי לשבת. דיברנו באנגלית, והסתבר שהם ממצרים. כשאמרתי שאני שכן שלהם מישראל, נפלה שתיקה. הצעיר שחבש משקפים עבות עדשות אמר: "אף פעם לא פגשתי יהודי. אתה יודע שלפי הדת שלנו צריך להרוג את היהודים". הייתי המום לרגע. תמיד יש לי סכין בכיס, אז ישר הכנסתי את היד לכיס להחזיק אותה אבל עוד לפני שהספקתי להגיב הזקן אמר משהו בערבית  שנשמע כמו נזיפה. נדמה היה לי שהוא נלחץ מפליטת הפה של הצעיר הממושקף. עברו עוד יומיים עד שהבנתי עד כמה הייתה לו סיבה טובה. הזקן היה נחמד אלי, טרח להרגיע אותי, וטען שאין דתות יותר דומות מן היהדות והאיסלם בעיקר בעניין האמונה באלוהים אחד. הוא זקף את האצבע המורה בתנועה שמייצגת את אחדות האל אצלם ומסמנת 'לך תזדיין' אצלנו. גם אני החלטתי להרגיע. זה לא היה המקום והזמן לוויכוח. גלגלנו שיחה קלה על איסלם, זרקתי לו כמה מילים בערבית, והזכרתי שמות כמו גליל אל דין רומי ואל גזאלי, שמות שהלכו חזק בחוגי הניו-אייג' בצפון תל אביב. הוא לא התלהב מהסופים. "אין אצלנו מיסטיקה באיסלם. הכול מבוסס על הקוראן, הסונה וההגיון". בסוף סיכמנו  שאם היהודים יהיו יהודים טובים והמוסלמים יהיה מוסלמים טובים הכול יהיה בסדר, רק שאת "אם היהודים יהיו יהודים טובים" הוא אמר מלווה באותה אצבע זקורה, עכשיו בתנועה של תוכחה או איום. לא אהבתי את זה וקמתי ללכת, אבל  לא יכולתי להתאפק יותר, ואמרתי לצעיר "לנו יש פצצת אטום, אז או שנחיה ביחד או שנמות ביחד"  והלכתי. לא לחצנו ידיים.

חזרתי למרפסת הקדמית ומצאתי שם את גל מעשן. סיפרתי לו על השיחה המתוחה שהיתה לי עם שני המוסלמים האדוקים. הוא לא ייחס לה חשיבות. "אה סלפים שמפיצים את האיסלם, יש אותם בכל חור באפריקה, לא מסוכנים". גל המשיך: "אם בא לך לראות יהלומים לך לחדר. יש שם יהלומים במיליונים". הפגישה עברה מהחדר הגדול לחדר העבודה של הלבנוני. הוא ישב מול ראשל מעבר לשולחן גדול, התרנגול המגונדר עומד מאחור ואפשר היה לראות קצה קת של אקדח מבעד לחליפה שלו. עמיר עמד בפוזה של שומר ראש בידיים שלובות בקצה החדר. טפחתי לו על הכתף. החלפה.

האווירה הייתה מחושמלת. גם הלבנוני וגם ראשל היו מרוכזים ביהלומים שהלבנוני העביר אחד אחד לראשל. החדר היה קצת חשוך אבל הייתה שם מנורה חזקה על השולחן וראשל בחנה אותם עם לופה – זכוכית מגדלת של יהלומנים – והחזירה יהלום אחר יהלום ללבנוני. בסוף נשאר בידיה יהלום די גדול בצבע חום והיא בחנה אותו שוב ושוב, משווה את הצבע לדפי נייר בצבעים שונים. "חבל – היא אמרה – אם הצבע לא היה כל כך מלוכלך זה היה שווה משהו, כמה אתה רוצה עליו?" הלבנוני שם אותו שוב על המשקל ואמר: "יש לך עין טובה. זה עשרים וחמשה קראט. נכון שהוא לא נקי אבל אפשר להוציא ממנו כמה אבנים יפות אחרי ביקוע. לא פחות משבעים אלף דולר". ראשל שאלה אם יש לו ניירת על האבן להוכיח שזה לא יהלומי דמים אסורים. הלבנוני קם, והוציא מתוך מגירה חבילה של תעודות ריקות 'מתנה' מחברים מהבורסה של בלגיה. ראשל המשיכה: "המחיר גבוה מידי. האבן הזאת היא הימור גדול, אי אפשר לדעת מה ייצא ממנה. אני יכולה לשלם שלושים אלף". הלבנוני עשה בידו תנועה מבטלת ואמר: "קחי משהו קטן יותר". ראשל אמרה שהיא תחשוב עד מחר ושגם הוא יחשוב, והפגישה הסתיימה. הייתי מלא גאווה על ראשל. היא נראתה מקצוענית וידעה לנהל משא ומתן. לא פראיירית הכוסית שלנו.

נפרדנו מהלבנוני והוא טרח להזהיר אותנו ממנהיג המורדים, גנראל קי, מופרע מסוכן, לדבריו. רק בשבוע שעבר הרגו כאן שני מהנדסים סיניים ועדיף שלא נצא מהמלון. סירבנו לליווי של המגונדר ויצאנו לרחוב. בדרך ראשל אמרה שהיא חייבת להשיג את האבן. "אני, רק אני, יכולה לעשות ממנה מיליונים אבל אין לי יותר מחמישים אלף וצריך לחכות, זה חלק מהמשחק. אין לי ספק שהלבנוני יירד במחיר". גל התרשם מהאזהרות של הלבנוני. הוא הבין מהן שהלבנוני מאוד לא רוצה שנפגוש את מנהיג המורדים וזה דווקא עשה לו חשק לקנות ישר מהמורדים או מהכורים ולא מסוחר ערמומי שמנסה להפחיד אותנו.

בדרך על הרחוב הראשי הייתה כנסיה. וגל הציע: "בוא נבקר את הכומר. אין איש בעיר שמכיר את כולם יותר ממנו", אז נכנסנו. ראשל לא רצתה. נזכרה שהיא דתיה ולא נכנסת לכנסיה. עמיר שומר הראש הנאמן נשאר איתה בחוץ, כשהוא מתלונן על זה שהם חשופים ברחוב ומושכים תשומת לב ושנעשה את זה קצר.

בכנסייה, הכניסו אותנו למשרדו של הכומר, איש שמנמן עם חליפה שחורה וצווארון לבן. כששמע שאנחנו מישראל הפגין לבביות אמיתית. גל, שבעברו מכר מוצרי קדושה מהארץ לנוצרים באפריקה היה מנוסה בשיחות כאלה. אני פתחתי בשיחה עם בחור צעיר שעמד ליד הכומר. שמו היה ג'יימס והוא לבש מכנסי ג'ינס וחולצה אפריקנית ונראה בריון עם מבנה גוף של מתאגרף. שאלתי אותו אם הוא עושה איזה ספורט, הוא אמר שקצת כדורגל בחצר של הכנסייה. התברר שהתפקיד שלו בכנסייה זה להדריך אנשים איך להימנע מאיידס והוא וחבריו מסתובבים בכפרים, עושים הצגות על הנושא ומחלקים קונדומים והכול במימון הכנסייה כולל הקונדומים. זה נשמע לי טוב. נער כנסייה שמסתובב בכפרים לפחות לא ירמה אותנו. זה העוזר המקומי שחיפשנו. ג'יימס הזמין אתנו לראות הצגה על מניעת איידס שהם עושים אחר הצהריים ואני הזמנתי אותו למלון לארוחת צהריים. כשיצאנו החוצה סיפרתי לגל על התוכניות שלי לגייס את ג'יימס וגל אמר לי "זה יפה מאוד, אני לעומת זאת  סידרתי לנו פגישה עם מנהיג המורדים הלילה או מחר בכנסייה ובחסות הכומר". גל פשוט אמר לכומר שהוא ישמח לתרום לכנסייה, שהוא בא לקנות יהלומים ורוצה לפגוש משהו מהצד של המורדים שאפשר לעשות איתו עסקים. הכומר סיפר לו שגנרל קי מגיע לפעמים  לעיירה וגם הוא תורם לא מעט לכנסייה כל המבצע של ההסברה על האיידס נעשה מהתרומות שלו והוא יכול לארגן פגישה עם הגנרל. ראשל, מהופנטת עדיין מהאבן שראתה אצל הלבנוני, לא גילתה התלהבות מהפגישה, ועמיר אמר "אני צריך אקדח. לכולם פה יש ורק לי אין".

בצהרים ג'יימס נער הכנסייה הופיע אצלנו במלון, קצת בישן לא העז להסתכל על ראשל. הזמנו אותו לאכול. הוא נראה לנו בחור הגון. אמרנו לו ש"אנחנו עייפים ואין לנו כוח להצגה של האיידס אבל קח תרומה". גל הביא לו עשרים דולר. אמרנו לו שאנחנו מחפשים מישהו שילווה אותנו כמה ימים, מכיר את האזור ויכול להשיג לנו כל דבר. ג'יימס אמר ללא היסוס שהוא האיש וגם יש לו יתרון, אופנוע סיני קטן שקיבל מהכנסייה בשביל להסתובב בכפרים ומחר הוא יראה לנו את האזור. עמיר שאל אותו ישירות: "יש לך נשק? אתה יכול להשיג נשק?". ג'יימס אמר שכן. קלאץ' עולה חמש מאות דולר ואקדח מאתיים. "טוב – אמר גל – יש לנו ערבות מהכומר עליך. קח מאתיים תביא אקדח ושמור הכול בסוד".

אחרי הצהריים ירד גשם זלעפות. בילינו בחדר במלון מעשנים משהו מקומי. עמיר לא מעשן אבל ראשל התחילה לעשן איתנו. ככול שהזמן עבר, נפלו המחיצות  והיא נהייתה יותר דומה לנו, בלבוש, ג'ינסים ומעילי אופנועים ועד לתקוע נוד בחדר בלי בושה. היא ניסתה לשכנע אותנו להשקיע כסף בקניה של האבן וניסתה להסביר לנו שהאבן הזאת ממש טובה ולא צריכה ביקוע כי היא בדיוק בצבע הנכון, ואפשר לשנות את הצבע החום העכור שלה לצבע ורוד נדיר בתהליך של חום גבוה והפצצת ניטרונים, ולשדרג את האבן למשהו ששווה מיליונים. את התהליך פיתח שותף שלה, פיזיקאי גאון ממכון ויצמן. היא אמרה: "על כל דולר שתשימו אני אחזיר לכם חמש". ידענו שהיא בחובות, גל סירב בנימוס, אני אמרתי שאין לי כסף ועמיר אמר בהתרברבות של אחד שרוצה לעשות רושם על בחורה "בוא נשדוד אותו. כבר נכנסתי מאה פעמים לבתים של ערבים בשטחים ולקחנו מהם את מי שאנחנו רוצים ואת מה שאנחנו רוצים". ראשל לא הגיבה בזעזוע. אני גיליתי עניין קל בהצעה של עמיר והוא ואני התחלנו לשקול, חצי בצחוק ומעט ברצינות, איך שודדים מקום כזה. אני תרמתי מידע על החצר והדלת האחורית שאפשר לפתוח בשתי שניות, אבל הכספת הגדולה היא הבעיה. עמיר אמר צריך נשק בשביל כזה מבצע, ובדיוק כשגל ששיחק את המבוגר האחראי אמר לנו "תמשיכו לדבר שטויות אני הולך לנוח", נשמעה דפיקה בדלת וג'יימס הופיע עם אקדח. זה היה בראונינג 9 מילימטר אוטומטי עם מחסנית של 14 כדורים. האקדח עבר מיד ליד כולל ראשל, ונשאר בסוף בידיים של עמיר. כולנו שיבחנו את ג'יימס על הביצוע המהיר. גל נתן לו עוד עשרים דולר ואמר לעמיר "זהו נרגעת?". קבענו עם ג'יימס שמחר על הבוקר נצא לאזור שלא בשליטת המורדים במעלה הנהר, שם יושבים כל מיני פליטים שברחו מרואנדה ופשוט חופרים בורות בנהר ולפעמים יש להם מציאות. הוא גם השיג לנו שני מיכלים של דלק. אין שם תחנות דלק ואנשים מוכרים ג'ריקנים ברחוב. הדלק היה די מלוכלך ועם קצת מים, אז אני ועמיר סיננו אותו ומילאנו את האופנועים פול טנק.