סוג של חיים שרבים לא יבינו

מאת: אופנוען אלמוני

 

יש לי דרך חיים שרבים לא יבינו ולא יתחברו אליה. יש לי אופנוע והוא בחירת חיים, בחירה אישית. יום אחד כשאזדקן ולא אוכל לרכוב יותר, יעמוד האופנוע שלי דומם ליד דלת הבית וישמש כסמל סטאטוס, כגביע וכאנדרטה לזכרונות שלי.

במשך שנותיי, שנות הרכיבה שלי, פגשתי אנשים שבקרבם מפעמת אותה רוח שמוליכה אותי ולמדתי מהם כמה וכמה דברים. עכשיו אני פוגש אנשים אחרים שלומדים משהו ממני, שאני יכול להעניק להם קצת מהחכמה שנכנסה בי. זה עושה לי טוב.

תמיד כשאני רוכב קורה משהו: אני נרטב, מצטנן, מתחמם, רותח, מפחד, נופל, קם, ואפילו נפצע לא פעם, אבל תמיד חוזר לעמוד על הרגליים, לתת גז ולצחוק בקול רם אל הרוח,

אלפי פעמים, לבד בתוך הקסדה, אני מדבר אל עצמי, שר לעצמי, צורח, צועק כמו מפגר, לפעמים אפילו בוכה,

לפעמים לקחתי פניות בצורה מוגזמת כמו פסיכי ולפעמים לקחתי אותן מושלם,

לפעמים יצאתי לדרכים מתוסכל וחזרתי מלא על גדותיי בשלווה פנימית,

המון פעמים עצרתי בצד הדרך כדי לנשום את הנוף עמוק פנימה,

דיברתי עם כל כך הרבה זרים שלא הכרתי, למדתי ליצור קשר עם רוכבים אחרים רק בתנועות ידיים ומחוות גוף גם מבלי להוציא מילה מהפה,

ותמיד חשבתי ותמיד ידעתי כמה זה מסוכן מה שאני עושה, אבל ידעתי גם בו זמנית שהאומץ וההעזה יקדמו אותי שלב נוסף קדימה למרות הפחדים,

לפעמים זרקתי כסף שאין לי, לפעמים ויתרתי על המון דברים שניראו לי חשובים, אבל תמיד ידעתי שקבינימט – זה שווה את זה,

אבל בזכות האופנועים שלי הגעתי למקומות נפלאים ראיתי דברים נהדרים, ותמיד הרגשתי שהאופנוע שלי הוא לא כלי תחבורה, אלא הוא חלק אינטגרלי ממני, מעצמי ובשרי, ואפילו חלק מנשמתי למרות שאני עשוי מבשר דם ועצמות ויש לי שתי רגליים למטה, והוא עשוי מפלדה, מאלומיניום ומפלסטיק ויש לו שני גלגלים למטה,

אני אוהב את חבריי למסעות ומתפלל למלאכים ששומרים עלינו שימשיכו להורות לנו את הדרך הנכונה ולהנחות אותנו לחוף מבטחים עד אותו יום שאזדקן כל כך שלא אוכל לרכוב יותר, והאופנוע שלי יעמוד דומם ליד דלת הבית וישמש כסמל סטאטוס, כגביע וכאנדרטה לכל הזכרונות הרבים שצברתי.

וכנראה שאז, לא אתחרט על כלום!