עשן לבן

מאת: א' האיום

בשנות השמונים היה אחד כזה בכל בית ספר תיכון. זה היה לפני המצאת הסמארטפון והמובי 125.

שנות השמונים, בין לבנון הראשונה לאינתיפאדה הראשונה, השנים בהן כל מחוצ'קן יכל להיות נסיך אבל רק אחד יכל להיות מלך.

באורט יד גרוע של אותן שנים קראו לו ג', ובין הפניה לבית  הקברות בהרצליה קיפוח לבין הרמזור של התיכון הוא שלט ביד רמה על ה"סגירות" של אופנועי החמישים סעאמק של אז.

למסודרים היו אופנועי סוזוקי חדשים. בעיקר איקס מקוררי אוויר עם שיפור בדמות הרמת חלקו האחורי של המושב בעזרת שני פלאחים ממתכת, עדיף חלודים.

בהמשך הגיעו גם הדבליו, מקוררי המים, למי שלהוריהם היה עומק בארנק.

לחבר'ה של השכונות היו פאנטיקים. קאבלרו בעיקר ומעט בנלי וג'ילרות. קצת רכבו, הרבה תיקנו ואלתרו. לא תמיד היה כסף לדלק. ביטוח? מה, מה פתאום. החיים היו נאיביים.

בין לבין הסתובבו הרבה טוסטוסים של פיאג'ו ודיאלים. עשו את העבודה אבל לא הביאו כבוד. בטח שלא עם הבנות.

לג' היה פאנטיק.

פאנטיק קומפטישין.

ובישורת הקצרה של בית הקברות בואכה הרמזור הוא היה המלך. זה עם האופנוע הכי מהיר בעיר, זה שבאים להתחרות מולו כדי לקבל פרופורציה, זה שנותנים לו להתחרות על הכלי שלך כדי לא לפדח את הכלי.

כשג' התחרה, אפילו בנות השכבה היו עוזבות לרגע את חוט מריטת השפם ובאות לצפות. המדרכה שליד חניית האופנועים היתה הופכת לרגע למעין אי מאן קטן והמדרכה ממול לרחובות מונקו. הזמן עצר מלכת, המחששה התרוקנה מדייריה והציפורים עצרו את מעופן.

שלושים שנה אחרי אני עדיין זוכר אותו שוכב מאוזן על האופנוע, שובל של עשן לבן מאחוריו, גז פתוח עד הסוף, בלימה חזקה לפני הרמזור והנהון בראש למתחרה שהגיע אחריו. זאת לא היתה בושה להפסיד לג'. להפך. הוא היה מעין סטנדרט שלפיו כולם נמדדו.

הכבוד טמון היה בזה שבכלל זכית להתחרות מולו. רייסים הוא לא היה עושה עם כל אחד.

שנתיים מאוחר יותר הוא מכר את הפאנטיק ועבר לאלפא סוד. כנראה אהב לתקן ולאלתר.

אורט יד גרוע נסגר. לידו נבנו קניון ענק וכביש מהיר. ועדיין, שלושים שנה אחרי, עשן לבן מזכיר לי את ג'. שוכב מאוזן על הפאנטיק שלו ומחכה שקמ"ש נוסף יצטבר לפני שהוא מתיישב ובולם.