תסמונת כוס הקפה

התמונה שלמעלה מראה אופנוע על ליפט במהלך טיפול פרונט. התמונה הזו אינה שלמה. היא קוצצה ונחתכה באמצע. הנה התמונה המלאה:

אתם רואים את כלי העבודה יקר הערך שנמצא בחזית התמונה ואשר בלעדיו לא יצלח התיקון?

אני מתכוון לפתוח כאן נושא בעייתי. אעשה זאת בזהירות כי מדובר במנהג עממי שהתנחל בנפשו של הציבור הרחב הרואה בו כמעט ערך מקודש, ואני מתכוון לכוסות הקפה השחור האינסופיות שנלגמות במוסכים במהלך העבודה.

המון שאלות לי: ממתי בכלל עובדים עם כוס קפה ביד? איזו תרבות עבודה זה משדר? כמה רצינות? כמה כבוד למלאכה? למה בעולם הרחב זה לא תפס? האם זה סממן נוסף של תרבות החפיף שנוגסת בנו פה ושם?

ממתי התנחל המנהג הזה? – זה בטוח לא התחיל במוסכים המרכזיים והגדולים שפעלו בארץ עם קום המדינה. בשום אופן. רוב המנהלים שם היו ייקים קפדנים שכיסחו את הנערים המתלמדים על ימין ועל שמאל בגין כל כתם שמן קטנטן על הרצפה. המוסכים היו מצוחצחים ומבריקים כמו צלחת עם סטייק טעים שמישהו טרף וניגב עם לחם היטב היטב. השוליות זחלו כל היום על ארבע עם סמרטוטים משומנים.

אולי שורשיו נעוצים בקיבוצים, כשכל החבר'ה מהגד"ש היו מתאספים בבוקר בחצר הכלים עם כוס קפה ביד ומקבלים מטלות לאותו יום מי עובד איפה. באותה שעה המוסכניקים ממול עשו את פגישת הבוקר שלהם בדיוק באותה מתכונת: כוס קפה ביד והתייעצות קבוצתית ליד הטרקטור המקולקל.

אולי. הקיבוצניקים היו עושים הפסקת קפה בשעה 10:00 (כהקדמה להפסקה של ארוחת הצהריים ב-12:00…) ולא היה להם צורך בעוד כוסות קפה בין לבין, אבל לפעמים התעורר צורך דחוף לתיקון כלים עונתיים כמו קומביינים או קטפות ועשו את זה בלילה, אז כבר היה צורך בקפה לתגבור העירנות ומשקה הבוץ הדלוח נדד אל משטחי העבודה. פעמים אין ספור נשמעו זעקות שבר וקללות נמרצות כשמישהו הזיז בטעות את עגלת הכלים והקפה שטף כאשד לתוך מגירות כלי העבודה…

כנראה הקיבוצניקים שעזבו את המשק הביאו את המנהג למוסכי העיר. ואז, יום אחד, הגה גאון מקומי את הסלוגן: "הקפה – עלינו!" ומאותו רגע אבד כל מעצור והתאדו כל בלם וחסם, וכמגיפה התפשט המנהג לשאר המדינה: תגיע למוסך ונעשה לך קפה. קודם כל קפה! וואלה – קיבלת משהו בחינם אז כבר הרווחת!

ואולי תגידו: להיפך, זו תרבות אירוח…

אולי, אבל התוצאה – זוועה: ברוב המוסכים העממיים יש כיור בפינה, לידו מיחם, מעליו מדף קטן, קופסת קפה שחור וקופסה עם סוכר. הקופסאות מזוהמות, הקפה השחור מפוזר בנדיבות סביב הכיור, הסוכר מפוזר על המדף ונחילי נמלים חוגגות עליו, והפח עולה על גדותיו מכוסות חד פעמיות מלאות בוץ רטוב.

ועכשיו לך תכין לך כוס קפה. גועל נפש.

טרם המצאת החד-פעמי היו בפינה הזו כוסות זכוכית. כמובן שהן היו מלאות משקע יבש מהקודמים לך, והיה צורך לשטוף אותן בכיור שמיד נמלא ונסתם מיציקת בוץ שחור. אז מחפשים נואשות סקוצ'-ברייט וסבון כלים כדי לרחוץ, והולכים לחפש גליל ענק של נייר מוסכים ממנו תולשים כמה סבבים לניגוב הכוס.

תהליך מייגע ובזבוז משווע, ולמה? – מי רוצה בכלל לשתות קפה כזה?!

במוסכי היבואנים זה כבר לא קיים. יש תקנים מחמירים שנקבעים ע"י היצרן בחו"ל והלקוח שוהה בחדר ייעודי, אבל מה עם עובדי המוסך עצמם? – הם בשלהם, כרגיל…

QQQ

והקפה בכלל לא ידע שהוא כזה…

לא סתם נולד המינוח "הפסקת קפה". כיף לחתוך את היום, לתת ברקס, להפסיק כל עיסוק, להתיישב רגל על רגל ולחדש אנרגיות. המושג 'תרבות קפה' עיקרו הוא פגישות בניחותא בטרקלינים או בבתי קפה שאלו מקומות ייעודיים לצורך זה. הליפט במוסך לא נכלל ברשימה.

בצורה משונה ובלתי מוסברת התפתח פה דגם ייחודי, סוג של תת תרבות שמבזה את כל המסורת וההיסטוריה של הקפה: כוס חד פעמית, טונה של אבקה שחורה, מים רותחים, יציקת סוכר לבן, ערבוב קל ולך לסבלותיך. לרוב גם חלק גדול מהתוצאה נשאר בכוס כי הטעם מגעיל (קפה באיכות ירודה) ולא נעים לסרב למזמין ("קפה, אחי?!")

התוצאה היא בזבוז גדול של חומר הכולל הררי אשפה מיותרים של חצאי כוסות שעברו לגימה או שתיים מהמרקחת המבחילה והושארו מיותמות על מדפים, זרועות של ליפטים, מכסי מנוע, או על ארגזי כלים מתניידים.

מה נהיה?!

(קצת על תרבויות קפה בעולם)