"אל תבוא לפה יותר" (ימי היבוא האישי העליזים)

אל הסחרור האינפלציוני (הזוועתי) והבטחוני (הבוץ הלבנוני) והטרללת הפוליטית (מרידור מאיר את רמת גן עם נורה) של שנות ה-80, התלוותה במפתיע תקופת פריחה ליברלית במשרד התחבורה, שאיפשר יבוא אישי של אופנועים, עם מכשולים מעטים, יחסית. נזכיר, שעד שנת 1984 לא היה יבוא סדיר לארץ של אופנועים מיפן. רק בשנה אורוולינית זו, סוזוקי (באמצעות אבניר) היו הראשונים לשבור את החרם הערבי. אבל עד שהגיעו סוזוקי השוק הדו גלגלי היה דליל ביותר והורכב בעיקר מווספות דו פעימתיות, טילונים כתומים מקיבוץ צרעה, וקצת אופנועים בריטיים רעועים שמחוזקים בחוטי ברזל.

עצם קיומה של התקופה הליברלית היה נס לא קטן, משום שבראש משרד התחבורה עמד במרבית שנות השמונים השר חיים קורפו ז"ל. השר קורפו התפרסם בשעתו דווקא כמתנגד לפתיחת שוק הרכב לייבוא מאסיבי, ואף  צוטט בעיתונות כאומר "בהיעדר תשתית כבישים מספיקה אני סבור שאין לעודד ייבוא מכוניות נוספות לישראל".

ובכן, למשך תקופה קצרה של כשנתיים בערך, ניתן היה להביא אופנועים ביבוא אישי, מבלי להזדקק למקורבים במכס או לשיטת ההלבשה (דהיינו הטבעת מספרים של גרוטאה ישנה על אופנוע נורמלי שהביא תייר מזדמן). במסגרת זו הגיעו לארץ כמה וכמה אופנועים מאיטליה, כמו דוקאטי דארמה ופאנטה או הבנלי סיי (6 צילינדר, אבא'לה!) וכמה אופנועים יפנים, כמו הימאהה RD350 הדו פעימתי או כמות קטנה של הונדה CB350 ו-CB750.

כל עוד הכלים המיובאים עבדו ותיקתקו, זכו בעליהם לתהילה ולכבוד השמורים למי שהציבור מכנה "לא פראייר כמו כולם". הבעלות על כלי מיבוא אישי הילכה קסם על רוכבי ישראל, שנתקנאו באותם "יבואנים" זעירים  שהצליחו, ת'כלס, להרים וואחד קומבינה, על אפה וחמתה של המדינה ההסתדרותית לשעבר. לימים, יתיחסו עיתונאי הרכב לתקופה ההיא כ"ימי היבוא האישי העליזים", ויערגו על ההיתרים ההיסטוריים שניתנו, בעוד השוק המקומי נותר מוגבל, לפחות עד שנת 1992, לסוזוקי בלבד.

*   *   *

אבל כמו שכל שבת מסתיימת במוצאי שבת, כך חלפה עד מהרה תקופת העליצות של הכלים ביבוא האישי. כבר בתקלה הראשונה או בטיפול השגור, גילו הרוכבים שמחסן חלפים בישראל לא ממש קיים. להזמין חלפים במרשתת אינה אופציה, שכן האינטרנט טרם הומצא (אולי רק בדארפה ובצבא האמריקני השתמשו בו), להכניס את הרכב למוסך ובו מכונאים שהתלמדו אצל היצרן ביפן, והמוסך מצוייד בסט הכלים היעודי של היצרן?  אין כזה מוסך בכלל. יש מוסכים כלבוינקיים, ותו לא.

 

מי ששכלו בקודקודו, מיהר להיפטר מהכלים הקסומים, בטרם יעלו אבק בחנייה. מי שהיה צעיר זב חוטם ומרייר, מיהר לרכוש את הכלים יקרי המציאות, רק כדי להיווכח, עד כמה החזרה לקרקע המציאות היא קשה, קרה ויקרה.

גם אני הייתי צעיר זב חוטם, והנה תקציר של כמה חוויות שאגרתי בתקופה בה הייתי הבעלים האומלל של הונדה CB350 מודל 1969, יד 18, אי שם בשנת 1994.

בשנה האבודה ההיא דחפתי את האופנוע יותר מאשר רכבתי עליו. לקחתי אותו למוסך של היבואן הזעיר שהביא אותם, ברחוב השפלה 1 בתל אביב. הוא כבר היה בדרך לגבורות, הראה לי איך לפרק מנוע עליון, וביקש בנימוס שלא אטריד אותו יותר.

בהמשך קוששתי שאריות אטמים מכל מיני בויידעמים, אבל בדרך כלל מצאתי את עצמי גוזר שבלונות מנייר אטמים, בניסיון האלף להילחם בנזילות השמן. אח"כ נפתחה סוכנות הונדה, ואני התחננתי שם שיזמינו לי שסתומים. נדמה לי שנעמן טיפל בי, הוא גייס סבלנות רבה, חיטט ומצא המק"טים במיקרופיש והזמין לי את השסתומים ואת המובילים.

הפגישה עימו הסתיימה בבקשה שלא אבוא יותר.

הרכבתי את השסתומים, והנביילה מצאה לה תקלות חדשות לבקרים. גיליתי שלוקח לי 5 שעות לפרק ולהרכיב מנוע עליון… בלי לפתור שום דבר. הבאתי את המנוע לסדנה של ניב הונדה ז"ל בפלורנטין. לא היה לו נעים להגיד "לא", אבל אחרי חודש התקשר וביקש שאפנה את המנוע מהסדנה, הוסיף שאין לו חלקים  ויש לו גם בקשה קטנה, שלא אבוא יותר…

האופנוע המשיך להתקע, והגדיל לעשות כאשר פעם ירק פלאג לעבר הקומה השלישית של בית משותף. ההברזה בראש מנוע הלכה, והפלאג לא חזר מהמסע ההוא…התביישתי לדפוק בדלת ולבקש לחפש את הפלאג שנפל במרפסת. אני יודע בוודאות שאינני הסאקר היחיד של תקופת "ימי היבוא האישי העליזים". ברור לי שאינספור מרפסות נבנו ונסגרו, על גבם של חמורים כמוני, אשר הלכו שבי אחרי סחורה דו גלגלית שאין לה אבא ואמא.

את הנביילה שלי נתתי במתנה לאחי, וזו הייתה המתנה היקרה ביותר שאי פעם הוא קיבל… וגם הוא נפטר ממנה כעבור עשר פתיחות מנוע עליון ותחתון, עת הוגדשה הסאה.

*   *   *

יש רק דרך אחת לסיים את הטור הזה באופן אופטימי – ספרו בתגובות, איך גם אתם הייתם הסאקרים של "ימי היבוא האישי העליזים".

ספרו לנו איך אתם פירקתם את הפאנטה כל יום שישי על המדרכה, איך קוששתם חלפים, איך הפסדתם את התחתונים, איך הלבשתם על האופנוע של הדיפלומט מרחביה את הניירת של הטריומף ממבצע קדש…

יוסי רצ'בסקי: יפיוף, תמים ומאמין… בהמשך האופנוע יבלה יותר בפוזיציה שבתמונה העליונה מאשר על הגלגלים

האחים לבית רצ'בסקי: למדו לחלוק אופנועים ואכזבות. עד היום.