השביל צר מידי
הטור הזה הוא אנקדוטה קטנה ומעניינת שנכנסת לנו באופנוע באיגוף מכיוון בלתי צפוי, ונפתח בשאלה: מהו רוחב השבילים בנגב ובערבה?
העובדות: שבילי המדבר ברובם המכריע נפרצו ע"י צה"ל. למעט שבילי עיזים וחמורים של הבדואים או דרכים בריטיות ועותמניות ראשיות, היה המדבר ארץ שממה קמאית לא נחקרת. שבילים שנוצרים ע"י צה"ל היום הינם רחבים – 3-4 מטר – כנגזרת מרוחב הסרנים הגדול של כלי השטח המודרנים.
אבל בשנות ה-80 הסיפור היה אחר לגמרי. הג'יפים הצה"ליים שעד אז (מקום המדינה) פתחו שבילים במדבר היו צרים מהדור של היום בכמה וכמה סנטימטרים. בהרבה סנטימטרים. למי שמבין ולמי שיודע הג'יפ הכי רחב היה ה-M151 שרוחבו היה 163 ס"מ מחוף לחוף. מרווח הגלגלים שלו היה כמובן קטן עוד יותר. שבילים שנוצרו במדבר ע"י הג'יפים הצבאיים היו ברוחב של מטר שבעים בערך.
ועובדה סטטיסטית מעניינת זו השליכה על התנהלות אופנוענית במקום שלא ציפו לה.
לקראת סוף שנות ה-70 החלה נוצרת בארץ הוויית רכיבת השטח הנכונה. האמיתית. עד אז ירידה לשטח עם אופנוע היתה בעיקר לשעשועים בארגזי החול של הקאנטרי בתל ברוך או בדיונות בחולון עם אופנועים בריטים ישנים (ראו, למשל, ערך הנץ השחור). אז התעבתה משמעותית הזליגה למדינה של אופנועי שטח פר-אקסלאנס מה שגרם לנוער הצמא לפצוח בחיפושים אחר שטחי ציד חדשים ומרחבי מחיה חילופיים שיתאימו ליכולות של אופנועי השפיץ זה מקרוב באו. חולות הקאנטרי ודיונות חולון נזנחו מיניה וביה לטובת הדרום העמוק. מרחבי הנגב הפראי שידרו תשדירי קסם.
והנה, בתחילת שנות ה-80 – נולדה תרבות רכיבה חדשה. מידי שישי ושבת התארגנו רוכבים לירידה למדבר. בתחילה ניתנה זכות הדיבור לדו"שים הגדולים, שעל גבם ואוכפם נחרשו קילומטרים אינסופיים בסופ"שים, אל הנגב וחזרה כולל כל השבילים וכל הנחלים שנבחרו לצליחה. אחרי כן הגיע תור צרצרי השטח מעוטי הסמ"ק והדו-פעימתיים ואלו כבר דרשו לוגיסטיקה חדשה המורכבת ממכונית עם וו גרירה ועגלה כזו או אחרת. משאירים את האוטו בתחנת דלק כלשהי, ורוכבים כל הסופ"ש.
מספר מולי גולן: בהתחלה, לפני שנכנסנו לעמקי הבנת אתגרי השטח שמציב המדבר בפנינו, היינו רוכבים על השבילים. כל הסופ"ש היה מסלול אחד ארוך של פרוק גזים בלתי נדלה. רכבנו עד קץ המצערת בכל הכוח, בכל הסמ"ק, בכל המומנט, בכל ההספק. המדבר הגדול נפתח בפנינו, מי יעצור אותנו?
ואז, פתאום, בעיה חדשה: מי רוכב ראשון?
כלומר, כידוני השטח הינם ברוחב 80 ס"מ לפחות, ואי אפשר לרכוב ביחד כתף לכתף כי השביל צר מידי. סכנת נפשות ממש.
היה אפשר כמובן לרכוב אחד אחרי השני אבל אז אחד תמיד יוצא דפוק, אוכל את כל האבק. זה מצב לא הגיוני ולא אפשרי לגבי רכיבה מאסיבית של סוף שבוע שלם. היה הכרח למצוא לזה פתרון.
והפתרון היה, מוזר ככל שזה נשמע, לקצר כידונים!
נשמע פסיכי? – כן, אבל זה בדיוק מה שקרה. מסור הכורת עלה באכזריות על הצינורות, וכל כידון קוצץ ללא רחם ב-2 ס"מ מכל צד. זה נתן עוד מרווח קטן, אבל לשני חברים מיומנים ומכירים נפתחה האפשרות לרכוב כל הסופ"ש זה לצד זה מבלי שהאחד יאכל את האבק של השני.
אנקדוטה נחמדה, הא?!
שבת שלום.
צואת שור. ממתי רוכבים בשביל בטירוף אחד צמוד לשני? זה כמו שתבוא ותספר לי שאנשים היו גוררים אופנוע אחד את השני עם חבל מפתח תקווה לתל אביב. גוזמאות זקנים.
עובדה.
כן, גם היו גוררים עם חבל מפ"ת לת"א.
וכשלא היה חבל היו דוחפים עם הרגל על המגן שרשרת או הכנף האחורית.
זה שאתה רכבת רק בכביש 4 מצפון לדרום וחוזר חלילה, לא אומר שלא נפתרו ברקע בעיות הרות גורל.
ובאין חבל או כבל לרפואה גם צינור השקייה מציל מצב ומהווה ישועה . . .
לא יודע, זה נשמע לי עורבא פרח כמו אנשים שמספרים שפירקו פילטר שמן בעזרת מברג תקוע, ריתכו רגליות קיק והילוכים לצירים, רכבו בשטח בלי קלטץ וברקס בגלל נפילה ועוד אגדות אורבניות
ובכן אליל….
בוא תתמודד עם המציאות:
אני בעצמי פירקתי פילטרי שמן תקועים זוועות בעזרת מברג תקוע,
ריתכתי רגליות, חיברתי ידיות, רכבתי בלי קלאצ', רכבתי בלי ברקס,
והרבה יותר מזה…
העיקר להחלץ מהשטח ולהגיע הביתה
תאמין
אמר רבי נחמן: "אם אתה מאמין שאפשר לקלקל – תאמין שאפשר לתקן".
וזה מה שעשינו
אלו בהחלט אגדות, אבל לא אורבניות.
אלו אגדות שטח.
צמד עוללים שניכם, מערבבים שברי אגדות עם קרעי מציאות, ומקלקלים תינוקות של בית רבן.
הדבר היה ככה:
1. לא ניסרנו את הכידונים. שיחררנו אותם בתושבת, והזזנו 4 ס"מ שמאלה. בדרך חזרה,הפוך: הזזנו 4 ס"מ ימינה.
2. צינור ההשקיה לא שימש לגרירה אלא כקטטר. המוביל השתין כל הדרך כדי לא להעלות אבק למי שרכב אחריו.
בדרך חזרה, הקטטר עבר לרוכב השני. בעלי שלפוחית רגיזה היו פרטנרים מועדפים בשנים ההן.
3. הח"מ נגרר בשנת 1999 בציר ז'בוטינסקי על ידי האליל, בשעת דמדומים, קשור בחבל כפיתות תקני, למשך מחצה השעה לפחות. איש לא זקף גבה, קינח את חוטמו או משך בשרוולו, כאשר ה XT גרר את ה DR על מיטב מדרכות רמת גן. פרקטיקה מקובלת
רגע לא הבנתי רוחב הקוליסים הותאם לסרן של כיררה אם לאו ?
https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%A1%D7%99%D7%9C%D7%AA_%D7%A8%D7%9B%D7%91%D7%AA#%D7%A8%D7%95%D7%97%D7%91_%D7%94%D7%9E%D7%A1%D7%99%D7%9C%D7%94
הנה סיפקתי לחם לפאקט צ'אקרס
יפהההה,
אחלה אינפוט, מעניין לאללה
חפש
https://www.google.com/search?q=trans+siberian+railway+wheel+change
זה משהו שגיליתי עכשיו 🙂
ינוקא,סיפור גרירה יזרעאלי,מתאים?
אז ככה.
יום שבת אחד,בקיץ 1990,יצא מושבניק צעיר, מהצד המערבי של העמק,על גבי XR600R כתום,עם מושב כחול וחצה את העמק,דרך ציר מסילת רכבת העמק,(שכבר אין מהציר הזה זכר היום),לכיוון עפולה,הקיף את עפולה ממערב (כשעוד אפשר היה) ודהר על השבילים החומים המזמינים,לכיוון השביל שמדרים עם שיפולי גבעת המורה,עד המושב השיתופי מולדת ומשם חיש מהר,עד לחבר,בכוכב הירדן-אחוזת-שושנה.
לאחר דיבורים וקפה,הוחלט על רכיבה,לקיבוץ כינרת,שם אמורה היתה להתקיים ישיבה,של 'ישיבת חזיר שמיח'…כלומר,בשר.טעים והרבה ובעיקר -כשר…
החבר התיישב על אוכפו של XR500R,כתום,עם מושב כחול,(של אחיו,שלא היה נוכח) ושמנו,גם עם ה '600' את פעמינו,צפונה.
ירדנו לנחל תבור,חצינו אותו ובטיפוס למעלה,לרמת סירין,ה 600,חטף תקר בגלגל האחורי.
החלטנו להמשיך,על התקר,להגיע איתו ככה,לקבוצת כינרת.
נסענו בדחילו,על התקר,על סיפו של הצוק-מורדות המזרחיים רמת-סירין,עד שהיינו מעל כינרת ופשוט נפלנו אליהם,למוסך.
שם,ביום שבת,תיקנו את התקר ומשם המשכנו,לחוף הכינרת,החוף של המקומיים.
שם התקיימה ה'ישיבה'.
בתום הישיבה (המאוד,שרוחנית')כשכבר היה חשוך,נזכרנו שצריך לחזור הביתה.-לאחוזת-שושנה.
אבל,היה חשוך,הינו קצת מבוסמים ובעיקר,עייפים.
אז החלטנו,'לתת דוך' דרך הכביש.
ב 1990,צומת צמח והדרך דרומה בכביש 90,עד לפניה לכוכב הירדן היה חשוך וריק,כך ש'לתת' קיצור על הכביש עם אופנועים לא כל כך 'מסודרים',לא היה כזה נורא.
פנינו לעליה ונתנו גז בפיתולים,לכוכב הירדן.
אחרי אחד מהעיקולים,ה '600' שלי,פתאום העלה 'טורים' מהר,כאילו ניוטרל,איבד כל דחף והאט עד לעצירה,תוך כדי שאני בוחש בהילוכים,ומנסה להבין,מהיכן הניוטרל המוחלט הזה,הגיע.
ה '500',שהבין שאני כבר לא אחריו,הסתובב מהמשך העליה וירד לכיווני. הגיע ועם התאורה מהפנס שלו,הבנו,שגלגל השיניים הקדמי של ה '600',חסר.
כך פתאום,בלי שהרגשתי שום מכה,חבטה או כל רעש מכני אחר וגם ללא כל נזק,הגלג"ש החליט שהוא נוטש.
חיפשנו אותו קצת,ככה על הכביש ולבסוף התייאשנו (היתה שעת לילה מאוחרת וטלפונים סלולרים לא היו בנמצא,כך שאין סיכוי לחילוץ).
למזלנו,האח הגדול של חברי,שה '500' היה שלו,היה 'מבצעי' מאוד וחבל-אישי,היה פק"ל,על מוט החיזוק של הכידון.
קשרנו את החבל לרגלית הרוכב של ה'500' ואני החזקתי חזק את החבל בידי ומייד התחלנו בטיפוס הכביש המפותל,בעליות לכוכב הירדן,אחוזת שושנה.
ה '500' דהר למעלה,לא האמנתי שאצליח לשרוד את המהירות והכוחות שצמד הקרבורטורים ב '500',עם ידו הכבדה של חברי יודעים להפיק.
נכנסנו לחווה,באמצע הלילה,החנינו את שני הכתומים עם המושב הכחול,מתחת לאחד עצים והלכנו לישון,בצריף השבדי,הממוקם ממש על הצוק…
זה היה יום ארוך,עם הרבה קילומטרים,נופים משגעים,שבילים חומים משכרים,בשר טוב,חברותא מעולה וחוויות,שהיום,כבר אי אפשר להפיק…
איזה סיפור נפלא. תודה (-:
איזה פעם גררתי קלקס חביב מעומק השטח עד לצומת פלוגות.בדרך עצר אותי שוטר ודפק גם דוח על גרירה שלא מהמיניין.