דג לשבת: ובינתיים בחזית הפסיפית…

ההיסטוריה נכתבת על ידי המנצחים וזה לא משנה אם אתה יוליוס קיסר או בעלות הברית. אחר כך באה מערכת החינוך ומאילוצי זמן מצמצמת לך את הידע עוד יותר. כשהפוליטיקה מצטרפת, כבר בכלל לא נשאר הרבה מהסיפור המקורי.

ניסע לראות מחנות בפולין אבל לא תהליכים בגרמניה. נזכור שאין אירופה אחרת אבל נשכח שאיטליה היתה גם היא בכוחות הרשע. וגם פינלנד, אבל מי זוכר או בכלל יודע?

ויפן? היה משהו, פצצה גרעינית, לא?

אז שבעים וקצת שנים אחרי, כל ילד יודע שב.ס.א "ארבעים ושתיים" השתתף במלחמה הגדולה. קצת יותר ותיקים זוכרים גם את הב.מ.וו הגרמני, האורל הרוסי ואולי אפילו את ה-WLA האמריקאי. אבל יפן? על מה רכבו ביפן?

אז במלחמת העולם השניה החיילים היפנים רכבו על……(תופים)….הארלי דוידסון.

מבולבלים? בואו נעשה סדר.

שנות העשרים של המאה הקודמת והארלי דוידסון, כרגיל, כפסע מפשיטת רגל. למה הפעם? המכוניות הזולות של אחד, הנרי פורד, שמחליפות את האופנוע כרכב משפחתי בשילוב עם מיתון כלכלי עמוק. משיקולים כלכליים מחליטים החבר'ה ממילווקי למכור כמות קטנה של אופנועים ליפן, רק לטובת צמצום ההפסדים בבית.

השנה היא 1932 והיפנים כבר מקבלים אישור לייצר רפליקות בעצמם. רפליקות? העתקים מדוייקים, ברשיון, של ה-VL 1200 של הארלי. הביקוש לכלי גדול והוא מקבל את הכינוי RIKUO או בעברית – "מלך הכביש".

במקביל לביקוש האזרחי הער, מיוצר דגם נוסף, לשימוש צבאי. יפן כבר מדשדשת עמוק בבוץ הסיני ולכן האופנוע מקבל סירה עם הנעה גם לגלגל שלה.

גירסה צבאית ללא סירה, מיוצרת גם היא וזוכה לכינוי TYPE 93 כשסך הכול מיוצרים כ-18 אלף כלים לטובת צבא האימפריה היפנית.

בדיעבד, כולנו חכמים וגם אצל האמריקאים היתה ביקורת על המכירה ליפן, שכבר אז היתה נחשבת למדינה תוקפנית כלפי שכנותיה. משהו בסגנון של למכור מרגמות של סולתם לאיראן בשנות השבעים ולמצוא אותן אצל החיזבאללה עשרים שנה מאוחר יותר.

היפנים המשיכו לייצר גם אחרי המלחמה הגדולה, בעיקר חיקויי ב.מ.וו לשוק האזרחי.

ב-1962 דמם פס היצור ונסגרו שערי החברה. חברות יפניות מודרניות כבר שלטו בשוק ומול התוצרת החדשנית שלהן לא היה לה באמת סיכוי.

מקור: ריקו 97