עשור למות האורך

בעשור למותו החליט המגזין להביא בפניכם דברים אחדים שכתב טל שביט במדורו האיקוני 'דבר האורך' (הטעות במקור על שום אורכו של שביט, שהתנשא מעל 1.90). במדור פרש שביט בנימה אישית נושאים המעסיקים אופנוענים, אז והיום, וכל כמה שדברים השתנו והתפתחו, חלק מהסיפורים עדיין אקטואלי באופן מטריד ומשעשע כאחד. 'דבר האורך' גילם, להבנתי, את משנתו של טל שביט, כעיתונאי דעתן וכאופנוען מיומן. כדי לכבד את נשוא הכתבה, מוגשים להלן קטעים ארוכים פרי עטו של טל שביט, תוך כריכתם במילות קישור שלי.

*   *   *

על 'היגיון' ייבוא אופנועים בישראל בעתות משבר

שנת 1991, הימים הם ימי מלחמת המפרץ, אנשים ספונים בחדרים אטומים בצו ממשלתי, מבקשים להכניס מעט פשר ב'משבר' המוזר שהפך את שגרת חייהם באיבחת סכין מהירה. גם מגזין 'מוטו' נקלע לקשיים, והגיליון המתוכנן לחודש ינואר רואה אור באיחור 'קל' של שבועיים. עתות משבר, אז והיום, הן כר פורה לשמועות. בחסות הכאוס שמועה אופטימית נפוצה במקומותינו לפיה המיסוי על אופנוענים בישראל יופחת באופן משמעותי. אפילו סדאם חוסיין נקרע מצחוק ממקום מושבו בבונקר עירקי מבוטן. טל שביט, רושף מילים כמו גיצים, התייחס לפארסה במדורו 'דבר האורך':

"מנפלאות ההגיון הארץ ישראלי: בטרם פרץ המצב ותושבי תל אביב נפוצו לכל עבר, נפוצו מכל עבר שמועות בדבר הורדת מיסים על אופנועים. המערכת הוצפה בקריאות טלפוניות להבהרה: בכמה ירד מחיר ה-R750? איך יושפעו מחירי המשומשים? למה מה?

ובכן דובר מוטו מודיע: טרם ראינו מחירי אופנועים יורדים במדינת ישראל. להזכירכם, אחד מחוקי הפיזיקה הבסיסיים של ניוטון קובע כי כל כוח יוצר כוח תגובה שווה. במקרה שלנו העובדות הן כדלקמן: המכס על אופנועים שאינם מגיעים מן השוק המשותף הורד מ-14% ל-7%. נפלא, לא? אבל כדי שהחוק הבסיסי לא יופר והמחירים לא ירדו, חס וחלילה, הועלה מס הקנייה על כל האופנועים, מ-110% ל-116%. התוצאה הסופית: א. מחירי אופנועים שמקורם בארה"ב ובאירופה עלו. ב. מחירי אופנועים יפנים נותרו כשהיו, פחות או יותר.

הבנתם? משרדי התחבורה והאוצר טרם יצאו מחדריהם האטומים בפני ההגיון" (ינואר 1991, גיליון 35).

 

החוליגן הטוב

ווידוי: בשבועות האחרונים הגבתי במדור זה לרשימתו של הסופר יהודה אטלס, שהתלונן ב"הארץ" על רעש המפלטים הפתוחים של אופנועים אשר פורע את לילותיו ועושה בהם שמות. בואו נאמר שלא הסכמתי עם לשון הדימויים שלו, וכדי לסתור את עמדתו גייסתי את מיטב הרטוריקה העומדת לרשותי. לאחר שיבשה הדיו מעל מילותיי חשתי באיזו אמביוולנטיות שטרדה את מנוחתי, פתאום ראיתי את שכניי היקרים משתקפים בדמותו הסובלת של אטלס. מפה לשם זה הסתיים בפירוק הסליפ-און מהפייזר האהוב שלי וחזרה למפלט סטוק. מה ששמעתם. בלי נדר.

הניסיון להגן בחירוף נפש על פוזה, שאני עצמי מסתייג ממנה, גרם לי לתהות כיצד אנו, האופנוענים והאופנועניות, חיים את הכפילות הזאת שבין 'החוליגן' הבלתי נמנע ובין הצורך התמידי לרסנו, ולו כדי שנוכל לתפקד כאזרחים סבירים מן השורה. טל שביט הצליח במיומנות של אמן מסכות, ומבלי לוותר על בדל של אותנטיות, ללמד סניגוריה על זכויותיו של 'החוליגן' ובה בעת להעמיד לנגד קוראיו דמות אופנוען אידיאלית אשר שפעה עידון ואדיבות, דמות אופנוען שבה הכוח מוחזק על בלימה, כמו ג'יקסר 1100 שרעם מנועו היה לאיוושה חרישית בשעה שרוכבו עצר לתת זכות קדימה להולכי רגל במעבר חצייה. שביט בנה את האופנוען הישראלי כ'פרא אציל', לא כסטריאוטיפ, אלא כאופציה למימוש זהות מורכבת.

"הגיעה העת להכות על חטא. אינני יכול עוד לכבוש את האמת בתוכי. היצר העז לחשוף הכל מבעבע ומפעפע בדמי. הנה זה מגיע, רבותיי: אני אוהב ווילי. כן! כן! אני נהנה לנפנף בגלגל הקדמי לשמיים. זה גורם לי לסיפוק רוחני וגשמי. בינתיים אני קצת נרתע מלבצע את סטייתי ברשות הרבים, קצת משום שזה לא כל כך חינוכי וקצת משום שאינני עושה זאת טוב מספיק, עדיין…

לגבי דידי, תמצית הרכיבה על אופנוע מתבטאת בתרגיל שובב זה של ניתוק מגע בין הצמיג הקדמי לכביש. הגלגל המצביע אל-על מהווה עבורי התרסה כלפי העולם הבטוח, האפור והמשעמם שמסביבי; מעין דגל חירות של מצערת פתוחה, רוח בפנים ולעזאזל הבטיחות הפסיבית של 90 קמ"ש וסובארו 1600 לבן אוטומאטי….." (יוני 1991, גיליון 41).

אולם, כשם ששביט ידע לקרוע מעל קוראיו וקוראותיו את שלשלאות החיים הנורמטיביים – ואל תטעו, המסרים האלה חילחלו, עיצבו עמדות ותפיסות – הוא ידע לאזן ולמתן את הפוטנציאל החוליגני שבאופנוע.

שלוש שנים קודם לכן (אוגוסט 1988), באותו המדור בדיוק, ביטא שביט את הדברים הבאים:

"… כל R שמושך הילוך ראשון מהרמזור של בן גוריון עד פרישמן וחולף ב-120 קמ"ש על פני טור המכוניות שמחכה ברמזור עושה לכולנו – לי ולך – נזק בל יתואר. כל TS50 קצוץ אגזוז שמעיר את השכונה ב-2 בלילה הורס בבת אחת הרבה הרבה שעות ומילות שכנוע שעברו על ילדי אותה שכונה בניסיונות לשכנע את הוריהם שאופנוע קטן אינו סוף העולם…

אני לא אומר לכם להיות ילדים טובים כל הזמן, אלוהים יודע שלי בטח אין זכות לדרוש דבר כזה, אבל לא יקרה שום דבר אם את השטויות והדאווינים תשמרו למועדים המתאימים. תתנו בגז בכביש הפתוח, ושיהיה לכם בהצלחה עם הראדר המשטרתי. תשכיבו עד האזניים ותתאמנו בוויליס יומם וליל – אבל קיבינימט, לא באבן גבירול בשעות הלחץ. נהג שהפחדתם תוך כדי מעבר 20 ס"מ מאזנו ב-10,000 סל"ד בכביש החוף הפקוק בשבת בערב לא יאהב אופנועים יותר בזכות זה, אני מבטיח לכם." (אוגוסט 1988, גיליון 7).

 

על רכיבת מסלול

בימים ההם אין מסלול בישראל, ואפילו מגרש משחקים סביר בדמות שדה תימן הוא בבחינת חלום רחוק, משהו שקיים רק מעבר לאופק. לו רצית לתקוע ברך באספלט בשנת 1993 שמת פעמייך לכביש 6666 המטפס דרך שיפוליו המזרחיים של הגלבוע, ומשם פונה לכביש 667 בואכה מלכישוע. שיוף ברכיות החליפה היה נעשה כאשר מעקה הבטיחות המתכתי משמש כמאכלת, והרוכב מועמד תמידי לעקדה. לאור הטרייד אוף המוצע ומיספור הכבישים שבנדון, אפשר היה לחוש בכבדות את נוכחותו האפלה של לוציפר, שעמד בצד וחייך כאשר הופיע האמבולנס.

מבחני דרכים רבים בוצעו בכביש האמור, שכללו צילומי אקשן מרהיבים לרווחת הקוראים ובשם השליחות העיתונאית והאופנוענית כאחד. במקביל, ומעת לעת, הוזמנו כתבי 'מוטו' ל'פרמיירות' בחו"ל, תצוגות רשמיות של אופנועים חדשים, להתרשם ולסקר. בשנת 1993 הוזמן טל שביט לאירוע חגיגי של ימאהה, שבו הוצגו ה-FZR600 החדש ואחיו הבוגר ה-FZR1000. האירוע העיתונאי נערך במסלול חרז בספרד, טל שביט מקבל לידיו את האופנוע שסומן כ-FZR1000 מספר 13. מכאן ואילך אניח לכם להתמוגג על המילים של שביט:

"האופנוע הראשון שהוקצה לי היה FZR1000 מס' 13. למעשה, אותות האזהרה החלו להגיע עוד קודם לכן, בערב הקודם, כאשר ה-FZR600 הוצג רשמית לעיתונאים שנקבצו ובאו מארבע כנפות אירופה. עקב עיכובים בטיסות נכנסתי לאולם ההרצאה באיחור. כל הראשים באולם נסובו אחורה לראות מי המאחר, וכולם ראו כיצד אני מתיישב ליד אחד השולחנות האחוריים, פוגע עם ברכי הימנית ברגל השולחן, ומפיל לריצפה כוס זכוכית שהתנפצה לרסיסים. איזה סיפתח. אבל הרמזים הברורים הללו סירבו להותיר חותמם על תאיי האפורים…

כאשר אני על המסלול אני יכול להתמכר לרכיבה נטו, וזו – במלוא הרצינות – חוויה רוחנית צרופה שמביאה למלוא הביטוי את כל מה שטוב ברכיבה על אופנוע…

עד אותו אירוע לא רכבתי מעולם בחרז, וה-FZR הידידותי והמוכר היה בדיוק האופנוע הנכון לעריכת היכרות המסלול. לפני ששיחררתי מצמד אמרתי לעצמי שאת מחצית השעה הראשונה אקדיש ללימוד המסלול, וזהו. הבטחתי לעצמי להימנע ממאבקים… לרכב לאט ובקצב שלי, ולא לעשות שטויות… אני מתכנן להתנהל בנחת על המסלול ותו לא.

"להתנהל בנחת", הא? הצחקתי אותי. בדיעבד, אותו קטע רכיבה ראשון היה המהיר ביותר שלי במשך היום כולו. לקח לי בדיוק הקפה אחת כדי להרגיש טוב על המסלול, עם עצמי ועם האופנוע. ה-FZR הגדול לא צפן בחובו הפתעות… בתוך חמש הקפות כבר נפלו כל החתיכות הפאזל למקומן, והיה נדמה לי כי אני מכיר את המסלול המפותל והטכני מזה עידנים… לחצתי את עצמי ואת האופנוע עוד ועוד, מוציא ניצוצות מהרגליות בכל פניה (ומהאגזוז בכל פניה ימנית) ומרגיש ברקיע השביעי…

אחרי כעשר הקפות כבר הרגשתי סופרמן. זה לא שהייתי המהיר ביותר על המסלול – קודם כל לא היינו במרוץ, ושנית היו שם רוכבים מהירים ממני בעליל – אבל הרגשתי טוב לאללה עם עצמי. ידעתי שאני ממצה את יכולותיי היטב. אז מה אם רוכב בלגי בן 50 שאפילו לא מוציא ברך בפניות נתן לי על הפנים? בשביל עצמי… הייתי מהיר מספיק… הקווים בכל הפניות הרגישו נכונים, הרכיבה הייתה חלקה…

ואז הגעתי לרוכב שהיה קצת איטי ממני, אבל לא מספיק איטי כדי שאוכל לעקפו בבטחה. שירכתי דרכי מאחוריו בפניות ובסופו של דבר, אחרי כמעט הקפה שלמה מתסכלת, הצלחתי לעקפו בכניסה לימנית ההדוקה בסוף הישורת. אבל אז הייתי כבר חסר סבלנות, וחוסר סבלנות הוא אויב הרכיבה הבטוחה והשפויה. ביציאה מאותה ימנית פתחתי מצערת עם כל הלב ותקפתי את הפניות הבאות.

הפניה הרביעית של חרז הינה שמאלית ארוכה, סוחפת ומכווצת לב… כאשר עושים אותה נכון, אם הכניסה והמהירות מתלבשות בול, זהו טריפ טהור שכדי לחוות כמותו על כביש ציבורי צריך להיות מתאבד או אידיוט: ברך על האספלט ב-160 קמ"ש, האופק זורם לעברך דרך המשקף במעין מריחה תלת ממדית עוצרת נשימה, מוטה בזווית שמוגבלת רק על ידי אומץ לבך… אבל אם עושים את הפניה לא נכון – אם מתפתים להיכנס מוקדם ומהר מדי – אתה מסתכן בהיסחפות החוצה…

נכנסתי לפניה במקום הנכון, אבל בהחלט מהר מדי. כבר באמצע הפניה ראיתי שאני בצרות: הייתי בהטיה שמאלית הקיצונית ביותר אליה הגעתי אי פעם למיטב זיכרוני, הרגלית השמאלית כבר התקפלה אחורה ומעלה ועדיין הוציאה גיצים, אבל האופנוע הלך והתרחק מהשוליים… נתתי עוד היגוי הפוך ועוד היגוי, וכבר חשבתי שהנה אני מצליח – ואז נכנעו צמיגי המצלר… הגומי המיוסר איבד אחיזה, ומצאתי עצמי מחליק על גבי – לראשונה בחיי – במהירות 160 קמ"ש…

לא נעים, כמו שאומרים, אבל לא נורא. אני יצאתי ללא שריטה… ורק עם חבורה צבעונית וגדולה… אחרי ארוחת הצהריים כבר כמעט שכחתי מכל העניין…

הייתי מבין את המסר גם ללא אותה תקרית בפניה הרביעית של חרז… זה ילמד אותי לשים לב למספר 13" (דבר האורך, נובמבר 1993, גיליון 68).

הרשימה הופיעה באופן מתריס בעמוד 13.

 

על אופנועים שלא עומדים במבחן ההגיון

בשנים 1992-1993 נפל דבר בביצה הדו-גלגלית בישראל, כאשר 'אבניר' החלה לייבא את ה-RGV250 של סוזוקי, אופנוע מסלול דו-פעימתי 'טהור' בעל מנוע V, שבמראהו וביצועיו זינב בכבוד ב-R750 האלמותי. עם צביעה מרשימה, מזלג הפוך ומכלולי 'מסלול', רק רגלית הקיק-סטרטר שימשה כעדות לנפחו הצנוע. לאור מדרגות הרישוי דאז, שהושתתו על נפח ולא על הספק, ה-RGV250 פיתה גם רוכבים בלתי מיומנים לנסות את כוחם בכביש המפותל. הכלים ששרדו ולא רוסקו עלי ידי בעליהם, נשחקו מהר ומנועיהם לא שוקמו, גם בשל עלות החלפים וגם בשל העדר כוח אדם מיומן.

דברים אלה כתב שביט על ה-RGV250 גאמא במדורו:

"… הסיכוי שאחד מאופנועים אלה יגיע לגיל מתקדם הוא אפסי, לעניות דעתי: זהו אופנוע שמוציא את הרע שבנו, בלי להתאמץ. ימיו של ה-R750 כאופנוע המתרסק ביותר בישראל ספורים, בכך אין לי ספק. תקנות הרישוי הישראליות הופכות את הגאמא הקטן לאופנוע למתחילים, ואם אי פעם היה אופנוע שבשום אופן אינו מיועד למתחילים הרי שזהו ה-RGV.

אבל… אופנוע זה מסוגל להוריד במחי ווילי כמה שנים מגילו של עיתונאי עייף שכבר ראה הכל ורכב כמעט על הכל. הגאמא הינו תזכורת חיה – ועוד איך חיה! – לסיבה הבסיסית להיותנו כאן, פרוסים על 72 עמודים. על פי דעתי הפרטית מאוד – וטוב שמפעם לפעם יש אופנוע שמזכיר לי זאת – אופנועים לא נועדו לאלו העוסקים בצד הרציונלי של החיים. ולא נועדו לעמוד במבחן היגיון כזה או אחר. אופנועים נועדו לספק כיף, נקודה…

כיף. הנאה. תענוג נטו. ולפעמים אני שוכח זאת… למזלי, די היה ב-RGV קטן וחצוף כדי להזכיר לי זאת. אופנוע לא נוח עד כאב, אופנוע שצורך דלק ללא כל פרופורציה לגודל מנועו או לביצועיו, אופנוע ללא סטרטר חשמלי, אופנוע שמראש מנסה לשכנע אותך לוותר על הנוסע/ת מאחור, אופנוע שיגיע לאובראול – כך אני מהמר – בקצב שובר שיאים – אבל אופנוע שמורח לך חיוך על הפרצוף מהשניה הראשונה ומשאיר אותו שם הרבה זמן אחרי שהורדת את הקסדה. אופנוע, בקיצור, של כיף. אופנוע של הנאה. אופנוע של תענוג נטו. כמו שצריך." (דבר האורך, נובמבר 1992, גיליון 58).

 

ממש בימים אלה, עוד אני מגלגל בראשי את הרשימה שלפניכם, יצא לי לרדוף אחרי RGV250 בכביש 6666, הנוטה מטבעו להעיר את לוציפר מרבצו. ה'ערס', כפי שהוא מכונה בחוג מצומצם, הגיע ארצה כרכב אספנות, וכאשר ישבתי על זנבו, שואף לאפי את ריחו המשכר של השמן השרוף, התחוור לי כי יותר מכל ה-RGV250, כמו מגזין 'מוטו' ועורכו המיתולוגי, שמו לקלס את מבחן ההיגיון או הכדאיות הכלכלית. הם ניסחו כלל והטיפו לו: ככל שזה נוגע לאופנועים, ההנאה קודמת לשיקול הרציונאלי, הכיף קודם לשיקול הפרקטי, האהבה לאופנועים אינה מרכינה ראש בפני השיקול הכלכלי.

אם לתמצת את התורה הטל שביטית במשפטים ספורים: רכבו בזהירות, אבל אל תשכחו שהמטרה העילאית היא כיף! עשו ווילי, אבל בסביבה מבוקרת; התקינו סליפ-און, אבל אל תפוצצו את הרחוב בשתיים בלילה, נימוס לא עולה כסף; אם החלטתם לתקוע ברך באספלט ב-160 קמ"ש מוטב שתעשו זאת במסלול; אם בחרתם באופנוע מתוך שיקול 'הגיוני', העסק הזה כנראה לא בשבילכם.