טקסט פוליטי. בקטנה.

תמונת ראש עמוד: שמעון וסוניה פרס ביום חתונתם.

 

לרגל סופה של מערכת הבחירות האחרונה, לבינתיים, ישבתי רגע לחשוב על פוליטיקה דו גלגלית, או יותר מדוייק – על פוליטיקאים דו גלגליים.

מהרגע המכונן בו הוקמה המדינה חלפו כבר יותר משבעה עשורים, מערכות פוליטיות רבות ואין ספור וזכור פוליטיקאים. ועדיין, כשבאים למנות את אותם נבחרי ציבור שגם הניפו רגל מעל אוכף שאינו של סוס, התוצאה די עגומה וחד ספרתית – 6.

שישה פוליטיקאים בלבד שנתנו בגז:

שמעון פרס, אליעזר "צ'יטה" כהן, בני גנץ, גלעד ארדן, אביגדור קהלני (בערך), וזאב בוים.

שמעון פרס רכב על אופנוע סנבים 500 אוברהד שקיבל כ"רכב ת"ש" וח"כ כהן השתמש במוטוגוצי כרכב הדיילייוז שלו ואף הגיע איתו לעבודתו בכנסת.

לשר ארדן היה טייפון 125 בצעירותו ולבני גנץ יש הרלי דיווידסון נוצץ.

בוים, שכיהן כשר הבינוי והשיכון, התנייד על ב.ס.א עם צינת צד וקהלני, שעד היום אני לא בטוח אם יש לו רשיון לדו"ג, התפרסם בזיקה דו גלגלית כשהשתטח אפיים ארצה עם קאוואסאקי משטרתי בעת שכיהן כשר לבטחון פנים. לא, לא היה לו רישיון מתאים.

וזהו? כן. אולי פיספסתי מישהו אבל זה לא ישנה בהרבה את התמונה הדלה: שלושה "אופנוענים", אחד רכב ת"ש, אחד פתרון התניידות זול על קטנוע ואחד שאינו יודע לשאול (יאמר לזכותו של ארדן שסיפר שנהנה לרכוב).

אז למה בעצם? – כנראה מאותה הסיבה שאחוז השימוש הדו גלגלי כאן נמוך מאוד לעומת מדינות אחרות עם אקלים נוח. ספרד, למשל. בטח שאיטליה.

אופנוע נתפס כאן ככלי תחבורה זול לצעירים או ככלי למכורים ומרגע שנולדים הילדים ולעיתים קרובות עד שמגיעה הפנסיה – עוברים להתנייד בכלוביות ממוזגות, עדיף ליסינגומטיות היברידיות.

וחבל, כי פוליטיקאי רוכב, הוא נבחר ציבור שמכיר את יתרונות וחסרונות התחום ויכול לטפל ולקדם חקיקה ד גלגלית.

עד אז, הצביעו גז!