עכשיו כבר לא

בתמונה למעלה: קווין שוואנץ; תנוחת רכיבה זקופה, בלימות וקווי פניה מהגהינום

זהירות! הטור הבא משעמם ונולד במקלחת בדרך חטא בדרך לסעודת ליל השבת. פחות משעה עברה מרגע שנהגו הדברים בין שמפו לסבון עד לרגע בו קיבלו צורת אות. את השיחה הבאה שתובא כאן, ערכתי ביני לבין תאי המוח המתדללים וכלים שעוד נותרו לי בראש. שיחת בירור והבהרה זו, נערכה כנראה לזכר 44 שנות חיים שכבר עברו להן מתקציב שני ימי חיי בעולמו של הקדוש ברוך הוא (ושל לוציפר התותחחח). להלן השתלשלות לא כרונולוגית לדרך בה הגעתי ביני לבין עצמי למסקנה מעניינת והיא אחת: לא מעניינים אותי יותר אופנועים חדשים.

ובכן, לא. לא לגמרי ולא כל כך חד משמעית. אם היה לי תקציב, היה חונה לי מתחת לבית אופנוע ספורט חדיש מהמעלה הראשונה. ה-ZX-10 האחרון נראה לי כהולם אותי במיוחד, והייתי שמח לו היינו מתכבדים זה בנוכחותו של זה ושמים טבעת זה על משנקו של האחר. לאחרונה אף נכנסתי בדרך מקרה לסוכנות הונדה וכמעט והתפתיתי לשים כסף על  CBR1000R בן שנתיים במצב ח-ד-ש. אבל זה, כי אני רוצה שיהיה לי אופנוע ספורט בעל התנהגות משובחת של הדור האחרון. מה שלא מעניין אותי יותר היא ההתנסות.

עד לפני כמה שנים אלה היו חיי. רכיבה על אופנועים חדשים שלאחרונה צצו ונולדו לאוויר העולם והגיעו לארץ הקודש ולישבן רוכבי העם הנבחר. 'רוכב מבחן' קוראים לזה בישראל, וזה אומר שבחום של 40 מעלות כולל צלזיוסים מלאים ו-666 אחוזי לחות, בדיוק כשכל נים, וריד וזקיק שיער, זועקים לך "טעות. עזוב, התבלבלת, מה אתה אומר על בריכה או ים?" אתה עוטה על עצמך חליפת עור, כפפות, מגפיים וקסדה סגורה, וכך, לאחר יומיים של רכיבה, ולאחר פרק צילומים מייגע ושנוא כשאתה מבוסס למוות בתוך הזיעה של עצמך ולאחר שנוספו שני ק"ג של זיעת אפך למשקל הקסדה, אתה יושב בערב לכתוב את רשמיך בעיניים עצומות, אינפוזיה מחוברת לוריד, כרית ג'ל קרה מתחת לישבן הדואב, רגליים בקערת מים ושקית קרח על המצח. אחר כך אתם מתפלאים שהתפזרתי לחלקים מצחוק כשאמרתם לי שאתם מקנאים בי?

אבל האמת היא שהיה במה לקנא. אני, ככל רוכב מכור, התעלמתי התעלמות גמורה מהחום המהביל, מהרוח הקרה בחורף ומקשיים פיזיים באופן כללי. כל מה שרציתי הוא לרכב על המפלץ התורן שחנה מתחת לבית. כלום אחר לא עניין אותי. הסקרנות של איך מתנהגת הבהמה שם למטה וההתרגשות מאיך שהיא מאיצה, מחקה את כל הקשיים שבדרך.

ועכשיו כבר לא.

לאחרונה ישבתי עם חבורת מכובדת למדי של רוכבים, בהם אחד המוכרים ביותר בישראל ושטורח לרכוב ולהעביר את רשמיו על האופנועים היקרים והטובים ביותר שמגיעים ארצה. כדי להוסיף חטא על פשע, הוא לעיתים גם רוכש מי מהם, ורשימת האופנועים החדשים שרכש בשנים האחרונות יגרמו לכם להעמיד אותו מול כיתת יורים רק בשם הקינאה הטהורה. עוד היו שם רוכב מירוץ ישראלי שעושה חיל בחו"ל, שני מדענים – האחד פרופסור חוקר בתחום שקר כלשהו במכון ויצמן (וכותב גם באתר זה), והשני ד"ר לאסטרופיזיקה יוצא נאס"א. לקינוח, ישב אתנו רוכב צעיר אך בעל נסיון, שלמחרת יצא למבחן הדרכים הראשון בחייו. מלבדם, היו שם רוכבים מכובדים אחרים, אך מטבעו של פאב אתה מתחבר לאלה שאתה מכיר יותר, ויותר חשוב, שאתה מסוגל לתקשר אתם מבעד לדציבלים.

השיחה בחלקה הגדול נסובה, איך לא, סביב אופנועים. אותו רוכב הראוי לכיתת יורים בה גם אני מוכן לקחת חלק כמתנדב, סיפר על הפאקים שהוא מוצא באופנועי המבחן, הרוכב הצעיר מלמל משהו על אופנוע המבחן שחנה בחוץ, שמות וכינויי דגמים עפו כמטחים מצד אחד של השולחן לצידו השני, ודיונים מעמיקים על אלקטרוניקה ודיגיטציה וגרנד פרי והספקים וזוויות ומשקלים הוטחו בהתלהבות אל השולחן ובאוזני המאזינים והמתדיינים, בדיוק באותה התלהבות בה רכבה חבורת השמנא וסלתא על האופנועים המדוברים. ואני?!

אני הנחתי ראשי בן ידי, לגמתי עוד מהבירה הקרה, ובהיתי במלצרית עם שמלת הקיץ הקצרה והמחשוף העמוק שגילה עור לבן ומתניים מטריפות, ששירתה את השולחנות ליד (וכן, היא הביטה חזרה, אבל לא נראה לי שאשתי היתה מעריכה יותר מדי את העובדה שהייתי חוזר איתה הביתה רחמנא ליצלן).

התעוררתי בחלקים מסויימים. כשדיברו על אופנועי שנות השמונים כדוגמא ל… או בהשוואה של רוכבי המוטו GP דהיום לאלה משנות ה-90 וכיוצא באלה. הפרופסור שבחבורה סיפר על הגוצי האחרון שקנה והשיחה זלגה אל עולם הגרנד פרי של אז בהשוואה לזה של היום. או אז נשכחה המלצרית, נשכחו מותניה וישבנה המעכס, ונחשולי להג פרצו מפי כצונאמי המאיים להחריב את הפאב כולו. אז? ז-ה רק מה שמעניין אותי, וואלה?! ואני בכלל לא ידעתי.

בדרך הביתה ירד לי כרטיס ה-SIM (אסימונים הם כ"כ אייטיז שזה למות): אני חי בעבר. ההווה הדו גלגלי מעניין אותי דרך פריזמה מאד צרה של איזה אופנוע הייתי רוצה שיהיה לי, כמו אותו ZX הנ"ל (וגם אופנוע אינדורו כזה או אחר שאני עומד בכל מקרה לצרף לאורווה בה מככבים אופנוע בבניה עצמית, נורטון ישן, GSX750R שנת 86', ופיירבלייד 900 מעונת 93'), אבל רשימת האופנועים שאני חולם עליהם הם בעיקר אופנועי עבר. עזבו אותי מדוקאטי 1199 פניגאלי. תנו לי 916 מדגם 94' ותראו איך אני מאושר. שימו לידי OWO1 ותראו דמעות של ילדה קטנה זולגות על הלחיים כשאני מלטף לו את הקימורים. ואם יזדמן לי ככה לשים יד על RC-45 , כנראה שלא אוכל לשאת זאת יותר וחרחורי גסיסה ינבעו מגרוני החנוק. R1 חדש? פחחח. לא מעניין. תנו לי מייק היילווד רפליקה על התנהגות הכביש הקטרית והקשה כמוות שלו, וארכב עליו עד קץ כל הימים. את ה-R1 אתם יכולים מצידי לשים ליד ה-GSXR מהבציר האחרון ולשמור אותו בשבילכם. אני מוצא את עצמי שוב ושוב בוהה בסרטוני הגרנד פרי של שנות ה-90, וחווה מחדש את האליל שלי קווין שוואנץ, ביחד עם וויין רייני (שני שונאים שהפכו לחברים הכי טובים לאחר פציעתו של רייני). אדי לאוסון, ווין גרדנר, רנדי ממולה, לוקה קאדאלורה, קווין מגי, מיק דוהאן, אלכס קריבילה ועוד רבים וטובים, אלילי שנות ה-20 שלי, עושים נפלאות עם אופנועי 2 פעימות בעלי רצועת כח צרה כמתניה של אותה מלצרית.

תסתכלו בסרטון הזה, אוסף קצר מהקרבות הנפלאים של שוונץ-רייני:

 

אז.. זהו?? אשתי אומרת שזה עניין של פרספקטיבה. "בעוד 20 שנה – כך היא – אתה תסתכל בסרטונים של החבר'ה של היום, ותיזכר איך לביא (בני) ראה איתך את המירוצים באותה ערגה בה אתה מסתכל כיום במירוצים של לפני 20 שנה".

אולי זה נכון. אולי אני מתרפק על העבר כי פשוט כבר יש לי עבר. מצד שני, איך אפשר להסביר שמשהו שכל כך חשקת בו, התאווית אליו כנרקומן, הרצון הזה לרכב על כל(!!!) אופנוע חדש שנוחת כאן, איך ז-ה נעלם? איך יכול להיות שאופנועים, שלכל הדעות הם הטובים ביותר שיוצרו אי פעם, אופנועים שזליגת הטכנולוגיה מעולמות המירוצים אליהם בולטת באופן מוחשי כל כך, איך יכול להיות שאלה, כבר לא מעניינים אותי יותר? איך יכול להיות לעזאזל שלא היה לי חשק לבזבז שעתיים הלוך וחזור כדי לרכב על RSV? נשבע לכם שגם זה קרה רק לאחרונה. אבל אם בקצה של אותה שיחת טלפון היה מחכה לי RG500 gamma, הייתי עושה את הדרך גם ברגל.

כדי להדגיש עוד את הדיסוננס, אי אפשר בלי טל שביט. האיש שהיה בן 56 כשנהרג לפני 4 שנים, מעולם לא הפסיק להתרגש ולרצות ולהתאוות לרכב על כל אופנוע חדש שזז על כבישי ישראל – ולא רק. בגילו הכמעט מופלג, ועם יצר סקרנות נצחי, הוא היה טס לחו"ל בכל הזדמנות כדי לרכב על עוד אופנוע. אני, לו היו מציעים לי, הייתי כמובן שטס, אולם לפחות במידה זהה של רצון להיות יומיים בחו"ל, ואולי אף יותר, מהרצון להכיר את האופנוע החדש. ואולי בכלל הייתי מוותר על התענוג?

ואני לא היחיד. אותו הדבר עובר גם על רוכבים נוספים בסביבות הגיל שלי. כאלה שמנסים כיום להגשים חלום ישן נושן ולהיות בעלי אופנוע החלומות שלהם מגיל הטיפשעשרה המוטורי, ולא משנה ששוכנת אצלם בבית טובת מפלצות הליטר, או שהם בכלל ויתרו על עולם הכביש לטובת עולם השטח כבר לפני שני עשורים. הם רק מחכים שהאופנוע בו הם חושקים יהיה בן 30 והם יוכלו להביא אותו ארצה. הכסף כבר מוכן ומחכה בחשבון הפק"מ, והם מחשבים את קיצו לאחור במין טבלת יאוש.

אז אולי בגלל שאנו, הגברים, נוסטלגיים יותר מבנות המין הצודק, הוא הוא שגורם לנו לרצות ולהגשים בגיל 40 את חלומות הילדות, או אולי בגלל שהגענו לגיל 40 ואנו מנסים לחזור מעט אחורה במנהרת הזמן המוטורית שלנו ולהישאר ולהיאחז עוד קצת בנעורים שאוטוטו אובדים לנצח? לא יודע. עובדה שזה כך, וזה קיים, ולא רק אצלי בבחינת "צרת רבים נחמת טיפשים". אבל לפחות אני לא הטיפש היחיד.

וברשותכם, ארשום את הטוקבק הראשון:

1. כאילו, מה?! WTF?