ספידוויי – האם זו התשובה לחוק הסירוס המוטורי?

דירט טראק/פלאט טראק/ספידוויי – האם זו התשובה לחוק הסירוס המוטורי?

מוטי, המוכר יותר בכינויו 'ינוקא', כבר מציק לי לא מעט זמן בנוגע לכתבה על דירט טראק/ספידוויי, מין אובססיה לא מובנת שכזאת ועוד מאדם שחי בארץ הקודש ולא מחובר כלל לתרבות הזרה הזו של ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. אבל, לאחרונה בעקבות הדיווחים והכתבות על הרשות ל'אוננות' מוטורית, בעיקר זו שהייתה בערוץ הראשון, נפל לי האסימון; אולי, במקום לחלום על מסלולי מירוץ כגון אסן, פיליפ-איילנד וכדומה, נחלום/נתחיל בקטן כמו שהתחילו לפני יותר ממאה שנה ועדיין פופולרי ורלוונטי כיום – דירט-טראק. ואם יש לכם ספקות לגבי האקשן תשאלו את טרוי בייליס (שעבר להתחרות בארה"ב אחרי שכבש את אוסטרליה) ואת מארק מארקז (שמארגן ומשתתף בסופר פרסטיג'יו כל שנה) אם יש מספיק אקשן.

למי שלא מכיר את מירוצי הדירט-טראק הנה קצת היסטוריה על המירוצים. בתחילת המאה הקודמת נערכו מירוצי אופניים על מסלולי עץ אובליים בעלי שיפוע-צד. האופנועים הראשונים היו בעצם אופניים עם מנוע ולכן באופן טבעי נערכו מירוצי האופנועים הראשונים על מסלולי העץ ששימשו את מירוצי האופניים. עם התפתחות האופנוע והתרחקותו מאביו הרוחני, האופניים, נעשו מסלולי העץ מסוכנים עבור מירוצי האופנועים. פעמים רבות לוחות העץ שהרכיבו את המסלול נעתקו ממקומם ועפו, משאירים בעצם בור פתוח באמצע המסלול המועד לפורענות. זוית השיפוע של המסלול שעמדה על 45 מעלות ויצרה כוחות g גבוהים על הרוכבים תרמה גם היא לאיבוד שליטה ותאונות קטלניות בעיקר כאלו בהם יציעי הקהל החלו ממש צמוד למסלול בנקודה הגבוהה. לעיתים קרובות עפו האופנועים ישירות לתוך הקהל. אי-לכך, בעקבות שיקולי בטיחות וגם שיקולים כלכליים כגון תחזוקת מסלולי העץ אחרי כל מירוץ כזה, הוחלט לחפש פתרון אחר.

הפתרון היה דירט-טראק, מסלול עפר אובלי באורך חצי מייל (כ-800 מטר) או מייל (כ-1600 מטר), ומ-1932 כל מירוצי האופנועים בארה"ב היו על מסלולי עפר בעוד שבאירופה באותו זמן מרוצי הכביש היו הדומיננטיים. יתרון נוסף במסלולי העפר היה האפשרות להשתמש במסלולי מרוצי הסוסים שהיו קיימים למכביר וכך לא צריך להשקיע בהקמת מסלול יעודי. עד כמה היו פופולריים המירוצים הללו בארה"ב? נאמר רק שמירוץ דייטונה הראשון היה בעצם מירוץ דירט-טראק שהתרחש על חוף הים בדייטונה ביץ' וכך היה למשך כמה שנים עד שהוקם מסלול מסודר. מירוצים אלו משכו באותם זמנים בין שמונים למאה אלף צופים, מספר עצום לכל הדעות בהתחשב ביכולות התחברה והאירוח של אז.

ב-1954 הכריזה ההתאחדות האמריקאית (AMA), המקבילה המקומית למועדון האופנועים הישראלי, על אליפות ה-GRAND NATIONAL, יעני-אלוף האלופים. הסדרה כללה מירוצי דירט-טראק במסלולים קצרים (חצי מייל) וארוכים (לאורך מייל), מירוצי TT שהיו בעצם מירוצי עפר שכללו קפיצה אחת או שתיים וכן מירוצי כביש. הסדרה המשיכה עד 1986 אז הוחלט לבטלה עקב התמקצעות האופנועים לסגמנטים השונים כגון סופרבייק, מוטוקרוס וכיוצא בזה. כיום סדרת מירוצי הדירט-טראק עומדת בפני עצמה. מירוצי הדירט-טראק הם לרוב נגד כיוון השעון, האירוע מחולק למקצים כשבכל מקצה משתתפים שישה עד שמונה רוכבים. כל מקצה כזה נמשך בין ארבע לשש הקפות כאשר הראשונים עולים לשלב הבא. האופנועים הם אופנועים סטנדרטיים פחות או יותר אשר הופשטו מכל גרם מיותר כגון מערכות תאורה וחשמל וגם ממערכת הבלימה הקדמית. כן, ניחשתם נכון, האופנועים מצויידים רק בבלם אחורי מה שמייצר אקשן רווי של גז עד הסוף עם החלקות זנב מטורפות וכל זאת כאשר האופנוע על צדו בפניה אחת מתמשכת. אם רציתם הוכחה שהיגוי הפוך עובד, לכו לראות מירוץ דירט-טראק. בזכות סדרת אלוף האלופים שחייבה את כל הרוכבים לרכב גם במירוצי הדירט-טראק, צמח בשנות ה-70 בארה"ב דור רוכבי-על כגון קני רוברטס, פרדי ספנסר, אדי לאוסון וויין רייני שהמשיכו אחר-כך לזירה העולמית ושלטו ללא עוררין במשך 16 שנה (למעט אליפות אוסטרלית אחת של ויין גרדנר שגם הוא תוצר של דירט-טראק) במוטו ג'יפי. תור הזהב האמריקאי בגרנד-פרי.

לאורך השנים היצרנית המזוהה ביותר עם מירוצי הדירט-טראק הייתה הארלי דייוידסון שיריבותה המיתולוגית עם אינדיאן התחילה עוד במירוצים על מסלולי העץ. הארלי גם קיבלה לא מעט עזרה מה-AMA עם תקנות וחוקים בעיקר מכניים שהיו לטובתה ואפילו מנעו עקב כך מיצרנים אחרים להשתתף בסדרה. בשנות ה-60, לאחר עתירה של הבריטים כנגד חוקים אלו, נאלץ ה-AMA להתכופף ולאפשר את השתתפות היצרנים הבריטים בסדרה מהלך שהוביל לקטיעת רצף הנצחונות המרשים של הארלי ושליטה של טריומף, BSA ומאוחר יותר (1973 ו-1974) ימאהה עם התואם הבריטי שלה ה-650XS הנהוג בידיו של קני רוברטס. עם התפתחותן של סדרת הסופרבייק בארה"ב ב-1976 וסדרת המוטוקרוס/סופרקרוס ירדה קרנה של סדרת אלוף האלופים וגם היצרניות משכו רגליהן ממנה וכך שוב נשארה הארלי היצרן היחיד היוצג בסדרה עם ה-750XR המיתולוגי שלה שגם כיום משמש כשחקן מרכזי במירוצים אלו.

בשנת 1984 הגיחה הונדה לארבע שנים בהן גנבה את הכתר מהארלי רק כדי להוכיח שהנה גם היא יכולה. כנראה עשתה זאת בעקבות החלטת הממשל האמריקאי להטיל מיסוי כבד על אופנועים מעל 700 סמ"ק, החלטה שנועדה לעזור ולהציל את הארלי מפשיטת רגל. מאמצע העשור הקודם הסדרה פתוחה לכל היצרנים וניתן למצוא שם ואריציות המבוססות לא רק על ההארלי 750XR העתיק אלא גם על הדוקאטי 1000GT קלאסיק, הונדה 650XR ועוד מקוררי אוויר כאלו ואחרים. בייליס הצטרף השנה לסדרה בארה"ב רכוב על הסקרמבלר החדש של דוקאטי.

חשוב לציין שכיום מירוצי הדירט-טראק הם לא נחלת האמריקאים בלבד אלא הם נפוצים בגרסה כזו או אחרת בכל העולם. באוסטרליה, מירוצי הדירט-טראק הם המירוצים לילדים מגיל שלוש ועד חמש-עשרה. גרדנר, בייליס וסטונר הם דוגמה לרוכבים שגדלו על מירוצים אלו (דוהאן החל את קריירת המירוצים שלו בגיל מאוחר יחסית ולכן התחיל ישירות במירוצי כביש) ואשר החלקות הזנב שלהם שמירוצי הכביש בדרך ליישור הפניה הפכו לאגדה. בסוף עונת 2007, נשאל בייליס איך זה שרק אוסטרלים מצליחים לרכב על דוקאטי להישגים? תשובתו הייתה שמכיוון שבאוסטרליה במירוצי הדירט-טראק הרוכבים לומדים מגיל צעיר לשלוט על אופנוע עם שלדה שמתעוותת לכל הכיוונים וללא בלם קדמי רק עם החלקות זנב, כך שכאשר מגיעים לרכב דוקאטי הם כבר רגילים לזה. בצפון אירופה ברוח מירוצי הדירט-טראק התפתחו מרוצי הקרח שגם הם נערכים על מסלולים אובליים עם אופנועים ללא בלם קדמי אך עם מסמרים בצמיגים למניעת החלקה/נפילה. במרכז אירופה בעיקר בגרמניה במקום מסלולי עפר נערכו ונערכים המירוצים במסלולי דשא (GRASS TRACKS) כאשר כל השאר זהה.

ונחזור אלינו, אז אולי גם כאן בארץ הקודש אנחנו צריכים לעבור איזשהו תהליך אבולוציוני (לא הרוכבים, אלא הרשות) ולהתחיל בקטן. במקום לחכות למשקיע הגואל שיבנה לנו מסלול שיעמוד בכל התנאים הדרקוניים של חוק הסירוס המוטורי כל מה שאנו צריכים זה איזה מסלול עפר אובלי באיזה מושב או קיבוץ שבו נוכל לתת בגז. אם חושבים על זה לעומק, ההשקעה אפילו יותר מינימלית מאשר הכנת מסלול מוטוקרוס ואם האקשן הזה מספיק לגדולי עולם כמו מארקז, בייליס ושות' אז מי אנחנו שנלין?