אוי, נו…

הקדמה קלה וידועה בציבור: רבים מן היצרנים מותחים שוב ושוב את גבולות הגיזרה של הכלים שלהם לנישות ותתי נישות שונות ומשונות. נו מה לעשות… בעולם תחרותי של נישות ותתי נישות, ממקסמים כך היצרנים את יכולות הייצור והרווח עבור כל כלי או פס ייצור.

וזה בסדר גמור. כך בנוי העולם המודרני: הלקוחות רוצים ספציפיקציה במוצרים אותם הם צורכים, והיצרנים נענים להם כדי לא להפסיד פלחי שוק. תערוכת מילאנו האחרונה נותנת לנו כמה וכמה דוגמאות למתיחת גבולות של קווי הייצור. ראו למשל את ימאהה שמפשיטה מצד אחד את ה-R3 העוללי וקוראת לו MT-03, ומצד שני מפשיטה את ה-R1 – הסופרבייק האימתני שלהם, והופ; יש לנו MT-10. וכך, פתאום, יש לימאהה קשת שלמה של דגמי נייקד במשפחת ה-MT הדי מוצלחת. הגדילו לעשות הונדה, שלפני כמה שנים ועל אותו בסיס, הוציאו גם אופנוע וגם קטנוע. תמוה בעיני, אבל אני כנראה לא קנה מידה. סבבה.

אבל יש גם מתיחת גבולות פתטית. אם ה-MT-10 הוא אופנוע נייקד אימתני ואמיתי עם יכולות אמיתיות שנגזרות מסופרבייק ספורטיבי, הרי שיש יצרנים שעושים בדיוק להיפך ורק כדי לזכות אולי בעוד לקוח שהפוזה חשובה לו יותר מהדבר האמיתי.

הסקרמבלר של דוקאטי היכה גלים כשיצא לאוויר העולם. בניגוד לרובם המוחלט של האופנועים החדשים מהעשור האחרון, יצא לי גם לרכוב עליו, ושומו שמים, ליהנות ממנו הנאה מרובה בכבישי הצפון ואף לברוח קדימה משאר החבורה. קחו את האופנוע הזה לכביש המפותל הקרוב… בעצם, למה להרבות במילים?! אתם יכולים לקרוא את ההתרשמות שלי ממנו כאן. על הדרך, קראו גם את ההתרשמות שלי מהבימר והגוצי שמופיעים בכתבה. תיכף תצטרכו לזה.

אז יש לנו סקרמבלר. מה פירוש המילה סקרמבלר? למי אכפת! יש לנו אופנוע מעולה עם יכולות כביש אמיתיות שיכול גם לעשות סיבוב שטח קל. וכדרך העולם ומשראו כי טובות המכירות על מאד, נתקנאו בהצלחת הסקרמבלר הבווארים מצד ימין, נתקנאו האיטליאנים ממונדלו דל לאריו מצד שמאל, ושניהם הוציאו בעצם ימים אלו במילאנו דגמי סקרמבלר.

אלא מאי?

זוכרים את המבחן למעלה שביקשתי שתקראו? נהדר. סקרמבלר אמור להיות אופנוע עם יכולות אמיתיות בקשת מגוונת של תנאי רכיבה, כולל קצת שטח. הסקרמבלר המודרני – כך נראה על פי תחיית המתים שערכה לו דוקאטי וכמו הרבה "כאילו דו שימושיים", מוכוון כביש לגמרי, למרות הגלגל הקדמי גדול הקוטר והכידון הגבוה. הסקרמבלר הבווארי עונה איכשהו על הדרישות של אופנוע כביש איכותי, שכמו אותו MT-10 המוזכר מעלה, אופנוע הבסיס עליו הוא מבוסס – ה-R9T, הוא אופנוע כביש עם יכולות כביש גבוהות, ואשר ממנו אפשר לגזור סקמבלר אמיתי על פי הדרישות המודרניות מאופנוע כזה.

וכאן בא הקטע הפתטי.

גם מוטו גוצי הוציאו "סקרמבלר" שמבוסס, כמו כמעט כל הדגמים של החברה, על ה-V7, וכאן הגיע הרגע לומר "עד כאן". כאילו, כמה אתם יכולים לעשות מאיתנו צחוק. רוכבים כעיתונאים.

רכבתי על ה-V7. יותר מכך, רכבתי עליו לצד הסקרמבלר של דוקאטי. ה-V7, ככה ביננו, הוא אופנוע די מעפן. חלש, חבילת שילדה ומתלים מסוג "לא משהו בכלל" שגם עם יכולת הרכיבה הדלה שלי הצלחתי לעוות, והכי גרוע, יציבות כיוונית של נרקומנית בקריז מעל ל-140 קמ"ש. יכולות ספורטיביות מינימליות? פחח. יכולת לרכוב מהר? חחחפ. היגוי? אהה. בקיצור, העיקר הפוזה. ואפרופו פוזה – הוא יפהפה!

אבל ראבאק. די. עד כאן. כמה אפשר למתוח גבולות עם פוזה בלבד ולהעליב נישה שלמה? למוטו גוצי המחודשת אשר מנערת את אבק העבר הלא רחוק יש בעיני את הקטע שלה: אופנוע שאנשים מסויימים רואים בו דרך מסויימת לשמור על הרוח הדו גלגלית שלהם, עם הרבה צלצולים ורעש ופחות מדי ביצועים. גם זו בעיני אופנוענות טהורה. אני בהחלט רואה את גוצי כאיזה סוג של הרלי דייוידסון איטלקית, שבדומה ליצרן האמריקאי יכול ליצור לו קהל רוכשים נאמן שמתבסס על המראה והרוח (מי אמר שיווק ולא קיבל?) שהחברה יודעת לייצר כדי ליצור בידול ונאמנות אצל רוכשי אופנועיה. אבל למה לקחת את האופנוע הזה שלכם, אופנוע שחסר יכולות מינימליות גם בתצורתו המקורית והכבישית, ולהסב אותו בצורה פתטית לאופנוע שהוא רחוק ממנו כרחוק בוז'י מהיכולת להיות רוה"מ? למה זה טוב? מה הקשר בין האופנוע המתעוות שלכם בכל כיכר עירונית, לבין סקמבלר שאמור להיות אופנוע ביצועיסט כמו ההוא מבולוניה? למה להעליב גם את האופנוע, וגם את הרוכבים?

וזה מרתיח אותי.

טוב שלא לקחו את ה-V7, הרכיבו לו פיירינג מקדימה וקראו לו V7RR. היה יוצא פתטי באותה מידה.