80%

מאת: אלעד לוי

היי אתה… כן כן, אתה…

יש לי כמה מילים אלייך, חבר יקר.
אתה אופנוען. אין ספק בכך. ואפילו אחד מוכשר, כך אומרים עלייך כולם: "הוא רוכב שפיץ", "הוא גרזן אמיתי", "הוא משייף מרפקים/משכיב עד האוזן"… ואתה אפילו הולך את האקסטרא מייל ומקפיד על מיגונים. כן. גם בקיץ, כשחם. ויש לך ביטוח, אפילו מקיף. מלא. כי איך אומרים? המעיל הוא לא בשביל המזג אוויר והביטוח הוא לא (רק) בשביל האופנוע, וכי עדיף להזיע מאשר לדמם….
אבל הנה מה שהרבה שוכחים: אתה גם בן אדם. אחד כזה עם משפחה, חברים, עבר, הווה ועתיד. ואתה שביר. אתה כל כך שביר ולפעמים יש בי את הרושם שאתה שוכח את העובדה הפעוטה אך כל כך חשובה הזו.

אני אינני אדם של אמונה.
יש כאלה שאף יגידו שזנחתי את האמונה מתוך פרנציפ. אך מה שאני כן – זה אדם של דעת. אני אוהב לדעת דברים, ואחד הדברים שאני יודע הוא שישנן שלוש דתות עיקריות וכולן מדברות על חטא אחד מרכזי, מתוך שבעה: חטא הגאווה. היוהרה.
כולנו טעמנו מטעמה המר של אמא אדמה ואבא אספלט. חלקנו על בשרנו וחלקנו על בשרם של הקרובים לנו. כולנו למודי מחלקות אישפוז וטראומה כאלה ואחרות. חלק מאיתנו החליט שזה יותר מדי בשבילו, ונפרד בצער רב מהכלי עליו רכב תמורת הבטחון שמציעים ארבע גלגלים ומעטפת פלדה.

אך יש חלק מאיתנו שלא. חלק מאיתנו שלמרות כל מה שראינו ולמדנו וחווינו מסרב לוותר על התשוקה הזאת, על האהבה הענקית הזאת, על אורח החיים הזה, על כל המשתמע ממנו. הטוב והרע.
אלה מאיתנו שמכירים בחטא הגאווה, שיודעים להיזהר מהיוהרה, שלומדים מהטעויות של עצמם, מהנפילות, ההתפוצצויות וההחלקות של עצמם ושל אחרים הם אלה שהפנימו אמת אחת פשוטה: המכונה הזו שאנחנו כל כך אוהבים יכולה להרוג אותנו. בקלות. בשניה אחת של שיקול דעת מוטעה. בשניה אחת של חוסר ריכוז. בשניה אחת של כל כך הרבה שתלוי בך. בנו.
אבל גם בשניה אחת של הרבה יותר גורמים שאין לנו ולו אחוז אחד של שליטה עליהם: כשל מכני, נהג מנומנם, חצץ על הכביש… אתה יודע על מה אני מדבר. אין צורך לפרט.
אך ישנו חלק מאיתנו שלמרות כל מה שראה ולמד וחווה, אם זה על בשרו ואם זה על בשרם של הקרובים לו מרשה לעצמו "לשחק בנשק".

"התייחס לכל כלי (יריה) ככלי טעון"… האופנוע שלך, שלי, שלנו, הוא כלי יריה טעון. ואתה צריך לפחד ממנו כמו שאתה צריך לפחד מכל כלי יריה טעון. כי אתה יודע שטעות אחת קטנה יכולה להרוג אותך. כי אתה יודע ששניה אחת של חוסר תשומת לב בתפעול הנשק יכולה ותוביל לפליטת כדור שתהרוג מישהו. ואם זה לא אותך, אז מישהו אחר.
ולמה ההשוואה בין האופנוע שלך לבין האקדח הטעון? כי כשאתה מפסיק לפחד מהאקדח שלך אתה מתחיל לשחק איתו. בדיוק כמו שכשאתה מפסיק לפחד מהאופנוע שלך אתה מתחיל לשחק איתו.
נכון, אופנוע יכול ומספק כמויות אדירות של פאן, ולהרבה מאיתנו הוא הפסיכולוג, האישה, הפילגש, הבייבי… הכל. אבל אתה שוכח לפעמים שהוא גם נושך. אתה שוכח שמדובר במכונה ואחת כזאת שפועלים עליה כוחות פיזיקלים אדירים ובלאי אדיר.
אתה לפעמים שוכח את הסכנה הטמונה בה, ואתה מפסיק לפחד ממנה. ממנו.

למה? כי אתם כבר שנים ביחד. ואתה מכיר אותו טוב טוב. הכי טוב שיכול להיות בעולם. והבטחון העצמי שלך בשמים והשאננות תופסת מקום. ואתה מפסיק לפחד ממנו. ואתה מפסיק לתת לו את הכבוד הראוי לו. אתה מרשה לעצמך לחטוא ולא רק כלפי עצמך, אלא גם כלפי אלה שיושבים בבית ומקווים שבכל פעם שאתה עולה עליו, תחזור בשלום.

אני מכריז בריש גלי: אני פוחד פחד מוות. מהאופנוע שלי. מהנהגים ומהרכבים שסביבי. ממעקה הבטיחות שתוחם את הפניה אליה אני מתקרב. אני פוחד מהשיחת טלפון שאמא ואבא והחברים יקבלו. אני פוחד מהשניה הנוראית הזאת שבאה עם ההבנה שמשהו התחרבן בצורה חמורה וכל מה שנשאר לך זה להתפלל שתצליח לקום אחרי זה. אני פוחד מכל הצינורות שבטיפול נמרץ. אני פוחד שאולי אני לא אגיע לשם…
וכן, אני פוחד לאבד את הדבר שעושה אותי מאושר – האופנוע שלי. זה שאני כל כך פוחד ממנו. כי בינינו – טחנת שעות על גבי שעות של עבודה, לקחת הלוואה, כל שקל שנכנס לכיס יוצא על האופנוע ולך תעשה ביטוח מקיף כשרק המחשבה על לחדש ביטוח חובה מעבירה בך צמרמורת. ואם האופנוע יתפוצץ לא יהיה עוד כי אולי לא יהיה לך כסף, אבל אולי גם לא תוכל לרכב יותר. כי לא תוכל ללכת יותר. כי לא תוכל לנגב לעצמך את התחת יותר. כי לא תוכל לאכול אוכל מוצק יותר. כי לא תהיה יותר.
אני פוחד ממנו ואני מכבד אותו. על הצדדים הטובים שבו ועל הרעים וזו יראת הכבוד שמחזירה אותי הביתה בשלום כל פעם.

80%
בשבילך. בשביל ההורים שלך. בשביל החברים שלך. בשביל שבשבת הבאה תוכל לרכב שוב –
80%
מהמגבלות שלך ושל הכלי שלך. בשביל שתמיד ישאר לך מקום לטעויות. לא בהכרח שלך, אחי, כן כן, אתה רוכב שפיץ. גרזן על. טעויות שאין לך שליטה עליהם –
80%
אתה יודע שאתה יכול לקחת את הפניה הזאת ב-20, אולי 30 קמ"ש יותר… אבל אל תהיה יהיר. קח אותה ב-20-30 קמ"ש פחות כי לך תדע מה יקרה.

אני יודע שלרבים מכם זה לא יזיז הרבה. אני רואה ועוקב אחריכם בפייסבוק. אני רואה את הסרטונים ואת התמונות. אתם מביעים צער על כל רוכב שמתרסק, עולים על ציוד ורוכבים כאילו כלום לא קרה. "לי זה לא יקרה".

חטא הגאווה, היוהרה.

קחו נשימה עמוקה ותורידו 20%.
בשבילכם, בשביל ההורים, החברים, המשפחה… בשביל האופנוע.