ליל כל הקדושים של רוכב האופנוע
מאת: נח אבגר הלוי
ממתק ותעלול
יום אחד נסעתי אל מעבר להרי החושך, אי-שם בכביש 40 דרומה לצומת קסטינה באזורים של עיירות רפאים ויישובים מדבריים אשר הוקמו במיוחד כדי להעניק לעולים מעדות המזרח הזדמנות שווה להיות מופלים לרעה. והנה, בלב האי-שם הזה, תוך כדי רכיבה קרה משהו אפל ונורא, "ליל הקדושים" של האופנוען: רעש מוזר בוקע מתחתית האופנוע. אני עוצר בצד, יורד ברגליים רועדות מהאופנוע, נושא תפילה שאולי אמצא שם ניילון, דיקט, גוש בטון – משהו שיהיה צמוד לגלגל, לתחתית, לרגלית, משהו שירמז כי הרעש הוא זמני ומקרי, שזו אינה תקלה אמתית.
תוך כדי עצירת האופנוע עולות במוחי תמונות זוועה. בחזיוני אני במקום שיש בו גברים מזיעים, ארגזי גריז, ליפטים, ושאר מכשירי עינוי לאופנוע. איש בבגדי עבודה מלוכלכים מסתכל על האופנוע, מסתכל עלי, אומד את הנזק וגם את רמת הפראייריות שלי. תכף תצא לו אבחנה שתעביר את הארנק שלי דיאטת בזק רצחנית.
עצרתי את חיזיון הזוועה, ירדתי מהאופנוע והתחלתי לחפש את מקור הרעש בתחתית האופנוע.
אין ניילון, אין קרטון, אין כלום.
הלב שלי דופק 12.5 קג"מ ב-220 פל"ד (פעימות לב לדקה). תמונות של אופנועים נטושים בצד הכביש מבליחות בראשי. אתם מכירים את התמונה העצובה הזו, אחת היחידות שעצובה יותר מבר רפאלי מתבכיינת על מס הכנסה; תמונה של אופנוע או קטנוע בודד ואומלל עומד על השוליים, קשור לגדר הביטחון בחזית מורכנת. הוא עומד שם כקרבן. עזבו את זה שקר לו ועצוב לו, אילו כלים יש לו להתגונן מכל מיני ארחי פרחי שעשויים להגיע אליו בחשאי ולגרום לו לתרום איברים כנגד רצונו?
דמעות שמן
אין לי הסבר הגיוני, אבל נראה לי שאם מכונית נתקעת, זה לא נעים, זה דופק את היום, אבל זה מתקבל בהבנה, זה קורה. זה סיפור עובדתי, לא רגשי. כשאופנוע נתקע, זה דרמטי, טרגי, מלנכולי, טראומטי. יש בנו הרוכבים משהו הרואה באופנוע עוד אדם במשפחה, ואם לא אדם, אז לפחות אוגר אהוב שבלעדיו הבית בודד ועצוב.
אז הנה אני עומד על יד האופנוע שלי בשטח ההפקר שבין קסטינה לסהרה, מתבונן באופנוע שלי בוכה בדמעות שמן שחורות שזולגות לו מהמנוע ונאגרות אט-אט על האספלט שתחתיו, יוצרות שלולית ההולכת ותופחת לגודל של אגם סקוטי ממוצע. לאט-לאט אני מתפכח ומחפש את מספר הטלפון של המוסך שלי ושל שירותי הגרר. דבר ראשון מתקשרים למוסך. תקווה מטומטמת לגמרי מפעמת בי שאולי הסיפור שלי הולך להיות זהה למישהו ששם את העוגה בתנור וגילה ששכח להדליק אותו. אני מקווה שהמוסכניק יקשיב ויגיד משהו כמו: "תגיד, יא אהבל, סגרת את הבורג הזה שם שמתחת לכיסא, זה שמזרים את השמן מהבימבמטור לגריאטור?" ואני במבוכה אמלא את ההוראות שהוא ייתן לי בטלפון, אגיע לאיזה בורג או ברז או השד יודע מה, אסגור אותו, נזילת השמן תיפסק ואמשיך בדרכי דרומה אל מחוזות הקיפוח הישראלי.
אבל זה לא קורה. באדישות מוחלטת, כדי לא להסגיר את שמחתו הרבה מהגדלת מחזור הרווחים שלו, הוא פלט: "התקשרת לגרר?" ואני מלבין, רועד ובולע רוק בקצב של נידון למוות. מתחיל לעכל.
הגרר יגיע בעוד שלוש דקות
שוב אני הוזה בתקוות שווא. אני מחייג לגרר ומתפלל לשמוע: "איזה קטע, הגרר שלנו נמצא שלוש דקות ממך. אל תזוז, הוא כבר מגיע". אבל זה לא קורה. הרי פרק הזמן הקצר ביותר שנמדד אי-פעם הוא פרק הזמן בין הרגע שגבר נשוי מתיישב על הספה בסלון שלו לרגע שאשתו מבקשת ממנו להביא משהו מהמטבח, ופרק הזמן הארוך ביותר שנמדד אי-פעם הוא פרק הזמן החולף בין הרגע שהתקשרת לגרר לרגע שהוא מגיע. בשני המקרים אין משמעות לזמן האובייקטיבי. בשני המקרים התחושה היא העיקר.
אז התקשרתי לגרר, והנה מתחיל סיפור חדש: לך תסביר לו איפה אתה בדיוק. אני על כביש 40, אין קליטת אינטרנט אין WAZE. אני תקוע אחרי קסטינה אבל לפני מה? איזה מושבים יש על ידי? אינעל ראב-רבי איך אני לא זוכר? הרגע עברתי המון שלטים, ואני לא זוכר אף אחד מהם. כל מה שאני יכול להגיד זה שאני על כביש 40, ומהבלבול אני כבר לא בטוח אם עברתי את קסטינה או שאני בכלל כבר אחרי שארם א-שיח'… איכשהו המוקדן של הגרר מצליח להבין איפה אני, ומודיע לי באדישות שהגרר יגיע בתוך שעתיים עד שבועיים. פתאום הבנתי שאני מוכרח לקחת מונית, אוטובוס או להסתכן בטרמפ דרומי כדי לעבור בשלום את "צומת גורל" ולהגיע לפגישת העבודה שלי בבאר שבע.
ואז מגיעה השאלה המעצבנת ביותר בעולם. היה לי קל יותר אילו ביקש המוקדן ממני לעזוב הכול, להגיע אליו הביתה, לקחת מברשת שיניים, לנקות את הפאנלים בדירה שלו ולסיים בסיפוק הצרכים המיניים של כלב הדוברמן שלו. אבל לא, הוא לא מקל עליי, הוא מבקש ממני משהו קשה הרבה יותר. "איפה תשאיר את המפתח?" הוא שואל. ואני תוהה: לא עדיף לעטוף את האופנוע בסרט אדום, ולתת אותו במתנה למישהו? מה עדיף – להשאיר מפתח ואז כל מי שרוצה ייקח אותו? אני מסתכל לכל הכיוונים, מחפש מחבוא טוב ומרגיש דקירה בגב. אני בטוח שכבר עכשיו יושבים להם תושבי מדבר עולצים ועוקבים בעניין אחרי הבחירה שלי. אני אחביא את המפתח, הם יבואו בנחת – יש להם חודש וחצי לפחות עד שיגיע הגרר – ויעמיסו את האופנוע שלי על טנדר לקראת היעלמותו ללא שוב בשבילי הברחת הסמים שבין סיני ההררית לצפון תל אביב החרמנית .
בסופו של דבר נסעתי משם. הגרר הגיע, מצא את המפתח, הסיע את האופנוע למוסך, שם החליפו מחזיר שמן (לאן ולמה הוא מחזיר אותו? מה לא בסדר בשמן ששמתי?) וסגרו עניין מהר ובזול יחסית.
ואני שואל אותי ואתכם: איך זה שבפעם הבאה שאתקע לא אזכור שום דבר מהסוף הטוב יחסית של הסיפור וכל הסיוט בראש שלי יתחיל מחדש?
אז תהיה מוסכניק של האופנוע שלך.תתלכלך קצת,תבין יותר.
יואו, ממש מפחיד, לא יודע איך ארדם בלילה. אהבתי
משובח
יפה!
אחלה כתיבה כבוד!!
תצטרף בפייסבוק לקבוצת
"חילוצי אופנועים התנדבות"
אז"ש … טוב מחז"ש פרוץ מקפריזי.
כזה שללא קשר לכמות במיכל או לסל"ד משלשל דווקא על הבטונאדה החדשה של אריה, או של פלג.
אבל בבית הוא נופת צופים עשר W ארבעים.
כתיבה נאה.
אהבתי ונהניתי לקרוא. תודה.
עם כל הכבוד לסיפור שלך,הוא מתרחש בעידן בו הכל פשוט וקל-יש לך טלפון צמוד! יאללה שלך.
אין לאנשים היום אפילו זכות או סיבה להתחיל בכלל להתלונן!!!
נראה אותך,חייל בסדיר, תקוע בשנת 1986,בלילה גשום וקר,על כביש אלון, השומם לחלוטין,בדרך לבה"ד -3 ליד שכם,עם CB350 בלי ניצוץ!
כשאחרי שאתה דוחף את האופנוע חצי שעה,עוצר לך טרמפ,טראנספורטר דאבלקבינה,כתום,עם מספר כחול (שכם),עם -4 ערבים עם כאפיות.
מעמיסים אותך ואת האופנוע מאחורה על הטנדר ומורידים אותך בכניסה לבסיס (כאמור בה"ד 3 הישן ליד שכם )…
יש יותר הזוי מהסיטואציה הזו?
אז עם כל הכבוד,כנראה שלאף אחד משני העשורים האחרונים,לא יהיה סיפור מענין על תקיעות וחילוצים…
החיים היום,לא מסוגלים לספק עשירית מהסיפורים שלאז.
ולא כי זה נוסטלגיה,אלא כי הדברים אז היו באמת הזויים…
"אני מקווה שהמוסכניק יקשיב ויגיד משהו כמו: "תגיד, יא אהבל, סגרת את הבורג הזה שם שמתחת לכיסא, זה שמזרים את השמן מהבימבמטור לגריאטור?" ואני במבוכה אמלא את ההוראות שהוא ייתן לי בטלפון"
"הסיע את האופנוע למוסך, שם החליפו מחזיר שמן (לאן ולמה הוא מחזיר אותו? מה לא בסדר בשמן ששמתי?"
אני לא מצליח להבין מה מצחיק בזה. בעיניי זה מאוד, מאוד עצוב.
זה לא בושה לא לדעת – כולנו באים לעולם הזה, כשאנחנו לא יודעים כלום. הבושה היא לא להתעניין, לא לנסות ללמוד, ובו זמנית להתפאר בבורות שלך – כמו בשני הציטוטים האלה.
משעשע ביותר.
KKATKOV, כמו שאמר פעם איש חכם (JACK_R1), לדעת לטפל באופנוע לבד זה פונקציה של עניין, זמן וכסף.
לא את כולם זה מרתק לדעת איך עובד מה, לא לכולם יש זמן (על חשבון זמן פנוי עם הילדים/אשה/סריגת גרביים), לא לכולם חסר כסף שחשוב להם לדעת לטפל לבד.
זה לא עצוב, זה פשוט טעם אישי בהקצאת משאבים.
היכן בתגובה הזאת, אמרתי משהו על אנשים שבחרו שלא ללמוד לטפל באופנוע? אין לי דבר וחצי דבר נגדם. אני עדיין לא מבין, למה צריך להתפאר בזה, ומה מצחיק בזה.
בוא נניח, שתנהל שיחה עם איש, שמתפאר בכמה שהוא לא יודע לרכב על אופנוע. האיש יתאר לך בפירוט, עד כמה הוא לא יודע היכן הקלאץ', היכן ההילוכים, איפה לשים את הרגליים. יזכיר מספר פעמים, שהוא אפילו לא יודע איך רוכסים קסדה. זה יצחיק אותך, או שהתגובה שלך תהיה "טוב, יא מפגר, הבנתי" "בעסה לך" ו"למה אתה חושב שהבורות שלך מעניינת אותי?"?
אני, באופן אישי, מהמר על האופציה השנייה.
אחת התפניות הגדולות בחיים שלי התחילה באופנוע תקוע על כביש 40 דרום, בתחילת שנות ה 90, אי שם לפני עידן התקשורת המודרנית. אבל מסתבר שלפעמים העובדה שאין סמארטפון בהישג יד (עוד לא הומצאה הנבלה הזו), יכולה לזמן מלאכים שיבואו לעזור, ככה סתם, בלי לשאול שאלות ובלי לצפות לתמורה, הנתינה המופלאה הזו של אנשי כביש 40 דרום, הוציאה אותי מהעיר הגדולה והאנטיפטית והובילה אותי דרומה. משהו בציפייה המודרנית שהכול יכול להיפתר בהסטת אצבע דופק את העולם. יש חיים אחרי שהסוללה נגמרת וגם אחרי שהאופנוע נתקע, יש אנשים טובים באמצע הדרך, גם בכביש 40 דרום.