פייסבוק, מוטו והעתיד של דו"גיגים

הפורומים הדו גלגליים בארץ, הם זן בסכנת הכחדה. קבוצות הדיון שפרחו במהלך העשור הקודם, גדלו לממדים מפחידים ואף הובילו לאירועים מחוץ לרשת, כמעט ואינם פעילים היום. הדרך היחידה שהייתה לאופנוענים ישראלים בעבר לתקשר זה עם זה (ועם זו) באופן בלתי אמצעי, היה בפורומים הללו והם הוחלפו על ידי הוואטסאפ והפייסבוק. הפלטפורמות החדשות הללו חירבו את הפעילות בפורומים והשתיקו אותם כמעט לחלוטין. ממקורות מידע עמוסים בפרטים, הפכו הפורומים לחיה גוססת שמחזיקה בקושי נחיר אף אחד מעל המים.

במפתיע, וככל הנראה בניגוד לשאר הכותבים באתר הזה, הדימוי של הפורומים שמילאו את חיינו בעבר וכעת משתתקים במהירות, הבליח בתוכי את המחשבה שגם דינו של דו"גיגים בו אתם קוראים כעת, יהיה ככל הנראה ובאופן בלתי נמנע, דומה. ההסבר לכך, בהמשך.

חשבתי את המחשבות המעט אובדניות הללו, כשנתקלתי בהודעה הבאה של גולש באחד מהפורומים שעוד קיימים, ועסקה באופן כללי במבחנים המתפרסמים תדיר באתרים היעודיים. הוא כתב על השוני בין המבחנים כיום לבין מה שהוא זוכר מימי העיתונות המודפסת, אותה אחת שלא הצליחה להחזיק עצמה ושקעה גם היא תחת ההתקדמות הטכנולוגית.

הנה ההודעה שכתב "קובי" בתמצות זריז וערוך בכבדות:

"משהו היום בעיתונות של אופנועים חסר. בימינו בוחנים אופנועים, כל אופנוע בנפרד עם כתבה המוקדשת לו. זה נחמד, זה יפה, זה ליניארי, זה צפוי וזה משעמם.

היום המבחנים בנויים באותה השבלונה. האופנוע מיוצר במדינה X, מגיב נוח או לא, בעיר כך וכך, מחוץ לעיר כך וכך, בכבישי ירושלים מתנהג כך או אחרת.
פעם כתבו דברים כמו:  "אנו עומדים לפני הרמזור, כמו עדת זאבים המשחרת לטרף, האור הופך לירוק, הקלאץ משתחרר… אימאל'ה!" (טל שביט מבחן ל-R1 הראשון). את המשפט הזה אני זוכר בעל פה, משנת 1998.
אני מתגעגע לכתבה שבה מספרים לי איך זה לרכב עם האופנוע ולא על האופנוע, מה זה עושה בלב, בבטן ובראש. התחושות עצמן ולא כמה רך או לא הקלאץ'.
טוב נו כנראה אני מזדקן והעולם משתנה."

אכן דברים מהלב שמתארים הרגשה שליוותה גם את הכותבים כאן בדו"גיגים בשנים האחרונות. לא מעט מההרגשה הזו הובילה אותנו להקים את האתר בפורמט שייתן מזור לקוראים כאלו בדיוק. אך בואו נתעכב לרגע על הסיפא של דברי הכותב, לפיו הדבר נעוץ בעובדת התבגרותו והזדקנותו. אני בהחלט מסכים איתו. המסקנה המעציבה הזו, היא בהחלט חלק גדול מהעניין וההרגשה לפיה המבחנים שקראנו פעם וההתרגשות שליוותה אותנו דאז, לא יחזרו עוד.

לטעמי, האינטרנט בכלל והפייסבוק בפרט, הנגישו לקוראים ים של מידע. בעבר יכול היה האופנוען הישראלי הממוצע לקרוא על אופנועים רק במוטו, או אם היה משקיע סכום מעט מופקע, היה יכול לקנות מגזין אירופאי או אמריקאי בן כמה חודשים, בסטימצקי. ואילו היום, כמות המידע הזמין היא אדירה. רף הסבלנות וההתרגשות של כולנו, עלה. וכאילו שזה לא מספיק, הכול גם מלווה בווידאו. ואם תמונה אחת שווה 1000 מילים, חישבו כמה שווה סרטון וידאו בן עשרות אלפי פריימים.

אז כן, הזדקנת קובי (כמו כולנו). והתבגרת. ומה שפרט לך על נימי הרגש לפני 18 שנים, לא יעשה לך זאת שוב באותו האופן. גם אם טל שביט היה עדיין רוכב בינינו, הוא היה מתקשה להביא אותך ואת כולנו, לאורגזמה טקסטואלית כמו בעבר.

הקוראים הצעירים של מוטו, הם היום הצרכנים הבוגרים, הוותיקים והמנוסים של אתרי האינטרנט הדו גלגליים. הקוראים הצעירים של היום, הם ככל הנראה (ואני רק מעריך – אל תצלבו אותי על זה) בעלי סבלנות מועטה לטקסטים מושקעים ומעמיקים. רוצים הכול בשיטת "זבנג וגמרנו". משהו כמו הפרעת קשב כללית של רוב האוכלוסייה שהתרגלה לצרוך תכנים דרך מסך הסלולארי. תן להם את השורה התחתונה ואת התכל'ס, ועזוב אותם מהתפלספויות על איך פורט האופנוע על נימי הרוכב עליו.

כאן בדוג"גיגים, אנחנו בוחרים באותם וותיקים שעדיין מעריכים את המילה הכתובה. ומאחר והקוראים האלו ששם בחוץ הולכים ומתמעטים ולא מתרבים, יכול להיות שבכך אנו חורצים את גורל האתר לשקיעה. כל זאת בידיעה שרוב הרוכבים הגולשים ששם בחוץ, חסרים את החשק, הסבלנות והכוח לקרוא את כל ההתפלספויות שלנו. אומנם אנחנו משתדלים לא לזיין את השכל יותר מדי, ולהשתיק את הגרפומנים המסתתרים בתוכנו, אבל עדיין חשוב לנו להעניק סוג של מסאז' מילולי אך איכותי למוחות האופנוענים הקוראים שעוד נותרו בינינו. יכול להיות שאנו כורים את קבר דו"גיגים במו ידינו, אבל לפחות אנו עושים זאת מבחירה, במודע, ועם אוזניים כרויות לרעש הגריסה של גלגלי הקדמה המתקרבת.