אבא

מאת: עזרא יצחק

החודש חגגתי יום הולדת 38 שגם סגר לי 22 שנות רכיבה. יותר ממחצית חיי אני רוכב על אופנועים כמעט ללא הפסקה. אני כבר לא זוכר כמה אופנועים היו לי בדיוק אבל בטח מעל 15 כלים שונים. חלקם אופנועי שטח, רובם אופנועי כביש.

רכבתי על מסלולים ואפילו התחריתי תקופה קצרה ומהנה במיוחד על גבם של קטנועים פסיכיים במסלולי המחתרת הישראליים. ללא הצלחה מסחררת. יש לי בבית קרטינג, מיני מיינור בשיפוץ, 4 קטנועים, אופנוע שטח אחד, אופנוע כביש קטנטן ונדיר של KTM וג'יפ אחד. חלקם במצב נסיעה וכל השאר מחכים ליום שיהיה לי זמן בשבילם. בעצם, גם זמן וגם כסף. את הזמן האחרון גזלו לי הלימודים שהעסיקו אותי בארבעת השנים האחרונות של חיי. אחרי כעשור בתפקיד מהנדס חשמל בחברת הייטק, החלטתי למסד ולגבות את המקצוע בתעודה מתאימה. את הכסף שהיה לי בזבזתי, בעיקר על אופנועים.

לקום בגיל 34 ולהחליט ללמוד, זה לא פשוט. במיוחד לא כשעובדים במשרה מלאה. במיוחד לא כשמחליטים להתחתן ולקנות דירה. למה בגיל 34? כי אני איטי. הכל אצלי קורה מאוחר. התחלתי ללכת רק בגיל שנה וארבעה חודשים. הייתי גמד ורזלול בצורה כמעט מדאיגה עד הגיוס ואז בין יום התחלתי לצמוח לכל כיוון כאילו אני משלים זמן אבוד. בכיוון אחד אני ממשיך לצמוח עד היום- קדימה, בכרס. התחתנתי בגיל מבוגר יחסית לחבריי, התחלתי לימודים בגיל מאוחר מאד בכל קנה מידה. כשהיה לי את הכר הכי פורה ללמוד, בזמן הצבא, בחרתי לבזבז אותו על "לעשות חיים", בעיקר רכיבה על אופנועים. עשיתי כסף לא רע מגיל 18, בעבודות שונות ומשונות, תקופות ארוכות עבדתי בכמה עבודות יחדיו. לא עשיתי מיליונים, אבל כסף לא היה חסר.

בעיקר לאופנועים.

למרות הכסף, חשבון הבנק שלי כמעט תמיד הסתובב סביב האפס. בגלל האופנועים. לטיול הגדול של החיים יצאתי בגיל 27 אחרי שקיבלתי סכום כסף מספיק גדול מתאונה שעשיתי. לא נשאר שקל ממנו בתום הטיול. כזה הייתי, חי מהיד לפה. כשהרווחתי שקל הוצאתי שקל ועשרה. לרוב על אופנועים. לא חסכתי כסף מעולם בחיי.

היו שנים על גבי שנים שלא עשיתי אף תאונה והיתה תקופה שחבריי לא היו מזהים אותי ללא גבס על אחד מגפיי. התעופפתי במהירות ששווה שתיקה ושברתי את עצם הסירה בשורש כף היד. נפלתי במהירות אפס בעיר ואת הפיקה בברך כמעט והצלחתי לפצח לשניים. נחתתי לא טוב מקפיצה בשטח וריסקתי את הקרסול לחתיכות שדרשו 6 שעות של ניתוח שבמהלכן הוציאו חתיכה חתיכה בפינצטה פינצטה. מבנה הפלטינות שמחזיק את הקרסול הזה מזכיר יותר מהכל את מגדל אייפל. כשאני שובר משהו, זה חייב להיות איכותי. לא פחות משבירת מפרק ולצערי מעידים על כך 20% של נכות לצמיתות. את הכל לקחתי בקלות שהיום לא נתפסת בעיניי. שברתי יד? –  מה הבעיה, חותכים קצת את הגבס שמפריע ללחוץ על הקלאץ' ויאללה לשטח. שברתי רגל? – גם כאן אין עניין מיוחד – מצמידים את הקביים עם גומי לקטנוע, לא מורידים את הרגל השבורה בעצירות ויאללה לדרך. הקלות בה אימצתי את הפציעות כחלק מחיי כרוכב היתה בלתי נתפסת בעיני האדם הפשוט. זה הגיוני?

*   *   *

ככה כמעט פתאום, הפתעתי אפילו את עצמי כשבגיל 34 התחלתי לחפש פוקוס במקום אחר בחיים. אף אחד לא ביקש ממני, אף אחד לא לחץ. כל העולם ואחותו כבר הכיר אותי כמות שאני, אבל משהו מבפנים החל לבעבע. אולי בגלל שניסיתי כבר כל מה שרציתי לנסות, אולי בזכות האישה שהכרתי. גיסי המתבגר מתעקש שזה בגלל שהזדקנתי ויכול להיות שהוא צודק אבל בשורה התחתונה היה כתוב בבפנוכו של גלגלי העיניים – "כוון פוקוס למימד אחר". לא באופנועים. אלא בעתיד.

קשה ולא נעים לומר, אבל האופנועים, שמהווים חלק בלתי נפרד ממני, חלק שעיצב את דמותי ללא ספק – שמו הרבה דברים אחרים בחיי ב-hold, והנה הגיע הרגע בחיים שהרגשתי שהם צריכים לפנות את מקומם בראש הפודיום. יש עוד דברים חוץ מאופנועים, כך מסתבר. אתם מצליחים להבין אותי? אני בטוח שחלקכם מהנהן ומבין בדיוק על מה אני מדבר, אבל אני משוכנע שיש כאלו שבכלל לא תופסים את השינוי התפיסתי שחל אצלי ומה הוא גרר.

בעולם החומרי שלנו, זה לא קל למצוא את עצמך בגיל 34, לפני חתונה, לפני רכישת בית והקמת תא משפחתי עם ההבנה שלא עשית כלום למען העתיד שלך ושל אלו שירצדו סביבך. מאיפה לעזאזל מגיעות המחשבות האלו? הרי הם לא היו שם עד לפני רגע. רק אתמול הוצאתי הון על שיפוץ של אופנוע שאהבתי אהבת אמת והתמוגגתי מכל רגע שפישפשתי בקרביו. רק עד לא מזמן ישבתי לעשות חשבון איך אני מחזיק במקביל גם אופנוע שטח, גם אימפרזה טורבו, גם קטנוע, גם את אופנוע הכביש ששיפצתי וגם מגייס כסף לשיפוץ מיני מיינור (מודה, יש לי סטייה). "לא צריך לאכול, זה מותרות, העיקר שיש כסף לביטוחים ודלק" –  זה מה שהעסיק את האונה השמאלית שלי. איך מכאן, מדרך החשיבה הזו, אני מגיע לשם? למקום בו אני מוצא את עצמי, אחרי כמה שנים -עם משכנתא, אופניים חשמליים, רנו סניק אוטומטית ומחסן של כלים מושבתים.

ואם זה לא מספיק, שימו לב למשפט הבא : כולי מבסוט עד הגג! איך דברים משתנים כך? איך?

האמת, זה לא פתאומי. זה תהליך שלוקח כמה שנים, לפחות אצלי, אבל במבט לאחור זה נדמה כאילו מישהו פשוט הדליק סוויץ' והכל קרה במכה. הדברים משתנים לאט, אבל נדמה שקרו בבת אחת. כשמצאתי את עצמי בתחילת התהליך- כך ניתן לנתח את המצב בדיעבד – הבנתי ששוב צריך להשלים את הזמן האבוד. אז מה עושים? משלימים! נותנים גז, ואת זה אני יודע לעשות: יאללה למצוא עבודה של גדולים, יאללה לימודים, יאללה חתונה, יאללה משכנתא, יאללה בית, יאללה "חיים של זקנים" והכל ביחד!

זה מה שאני רוצה? אז זה מה שאני אעשה!

זה מה שעשיתי.

*   *   *

לא, לא עזבתי אופנועים וכפי שזה מצטייר כרגע, כנראה שלא אעזוב אותם כי הם טבועים בנימי נשמתי ומהווים חלק נכבד מהביטים שעוברים במערכת התקשורת העיצבית שלי. הם שם והם פה והם יישארו, אבל הטון של הדברים קיבל גוון אחר. הווליום ירד לאזור הנעים. האופנועים הם לא המרכז, הם רק בסביבה. הם לא מגדירים אותי יותר, אלא אני זה שמגדיר אותם. אני כבר לא נופל שדוד לצמיגיהם אלא עומד לצידם ובוחן אותם בעיניים הרבה יותר שבעות, הרבה יותר בוגרות.

אם פעם העדפותיי לסוגי אופנועים היו משתנות ברזולוציה של שנים והיו מתבטאות בהערצה לאופנועים מסוג מסויים וסלידה מאחרים ואח"כ המצב היה מתהפך – הרי שהיום כבר למדתי לקבל את כולם בבת אחת תוך כדי הבנה של סגולותיהם וייחודם של כל הסוגים ותתי הסוגים. אני יכול ליהנות לגמרי מרכיבה על קטנוע 125 ומסוגל להתחבר לחלוטין לאספלט על גבי אופנוע עם מלא R-ים. אני מוצא את עצמי מחוייך על גמל דרכים מגודל כמו ה-GS הגרמני ובאותה מידה ממש יכול לחייך מגדלנוע מתנדנד. אפילו מחלק מאופנועי הקאסטום, השם ירחם, למדתי ליהנות.

ההתנתקות של חבל הטבור מעולם האופנועים עשתה לי טוב. אין לי ספק בזה. הכל מסתדר טוב יותר מהרגע שעשיתי צעד אחד קטן אחורה. המצחיק הוא שהיום אני נהנה יותר מאופנועים ממה שהייתי יכול ליהנות אי פעם. זה לא מוזר? ליהנות יותר מאופנועים ע"י זה שמתרחקים מהם מעט? נו שויין. עם עובדות לא מתווכחים. אז הנה אני – בן 38 ומשהו, תואר ראשון, נשוי, עם דירה, בלי חובות (למעט המשכנתא), עם עבודה מסודרת ומבסוט מהחיים באופן כללי.

פעם, כשהיה לי אופנוע חדש באמתחתי הייתי מתרגש בכל פעם שהייתי יורד אליו לרכיבה. כל טיול (והיו המון כאלו) היה עטוף בהילה של התרגשות. הציפייה לרכיבה הבאה לא משה ממוחי והעסיקה אותי עשרים-וארבע-שבע. בשנה האחרונה, התחושות האלו חוזרות, אבל בראש הפודיום יש משהו אחר לחלוטין. האופנועים והרכיבה עברו לשלב אחר ואני מניח שמי שקרא את הטקסט עד כאן כבר הבין איפה עומדים הדברים מבחינתי: למקום שאופנועים עמדו אצלי – הגיע משהו אחר.

אומנם התחזוקה שלו דורשת הרבה יותר זמן ולא פחות כסף, והדאגה לשלומו גבוהה עשרות מונים מלדאוג לטימקס מאובזר, לא מבוטח ולא קשור שעומד בשכונת עמידר, אבל גם רמת הרגישות, ההתרגשות והתחושות סביבו הן בכמה פאזות עצומות יותר מאי פעם. הוא כבש את ליבי ולא הותיר הרבה מקום לדברים אחרים. אין ספק שכיום, הוא מרכז חיי. אין ספק שעם כל התחושות – הטובות והדאגניות כאחד, הוא שבר את כל השיאים.

פתאום, כל הקלישאות מקבלות פרופורציה. פתאום כל המשפטים ששמעת כל חייך מקבלים משמעות שלא הייתה קיימת. פתאום אתה מסוגל להבין מה עבר על הדור שלפניך. הנה עכשיו, הכל מקבל גוונים אחרים וסולם סדרי העדיפויות משתנה מבלי שתוכל לשלוט בו ובהתעלמות מופגנת מכל שאר ענייני היום וסדרי החיים. כל רגע נתון שמוחך מתפנה מתעסוקות היום, אתה מפנה את האנרגיה המחשבתית אליו ולשלומו. כל פעם שאתה מגיע אליו, אתה מתרגש מחדש. בכל פעם שהוא מחזיר לך אהבה או מתייחס אליך, אתה מתמוגג כמו שלעולם לא התמוגגת. שוב הכל נצבע מחדש. שוב הכל משתנה והפוקוס זז למושא החדש והפעם הפוקוס גם חד מתמיד. שלומו ואושרו של הילד שהגיע למשפחה הוא הוא מרכז החיים. האופנועים שם, הם תמיד יהיו שם, הם תמיד יספקו חוויות שקשה להחליף, הם תמיד יהוו משקל נכבד מחייו של אופנוען שישאב מהם אנרגיה, שינוק מהם שלל תחושות, הם תמיד ירגשו אבל הם לעולם לא יצליחו להתקרב לתחושה של "להיות אבא".