סיפור לחג: "אהבה במנות קטנות" (2)

מאת: אלי תמוז (מחבר הספר: "להצחיק את אלוהים")

*   *   *   

פרק שני: אני, הוא, סמים, אופנוע

אני הולכת במהירות בין כל האנשים, עם תיק על הגב, מחזיקה ביד את הקסדה שהבאתי במיוחד מהארץ. שדה התעופה של אמסטרדם. הלב שלי דופק חזק. אני כל כך מאושרת, לא מנסה בכלל להסתיר את החיוך הענק שמרוח לי על הפרצוף. כמה זמן חיכיתי לרגע הזה, בגיל עשרים ושבע אני סוף סוף פה, עוד שנייה יוצאת משדה התעופה. כבר כמעט רצה לכיוון היציאה. אני יודעת שדני כבר מחכה לי שם.

דני הוא החבר הכי טוב שלי, הוא בגובה שלי, בגילי, לא חתיך בסגנון של סיגריות מרלבורו, אבל הוא פצצת צחוק מהלכת, הבנאדם הכי אופטימי שאני מכירה. כבר ביציאה משדה התעופה דני שולף ג'וינט ענק ואני מתכבדת להדליק אותו. אנחנו נהנים להעביר את הג'וינט בהפגנתיות באמצע הרחוב. אמסטרדם! הכל מותר כאן!

אני מבקשת מדני לקחת אותי ישר ל'קופי שופ'. אני רוצה לקנות גראס חופשי על הבר, אני רוצה לקבל תפריט ולבחור בשקט. כמו שבוחרים בקבוק יין. לא עוד קניות מפוקפקות מחבר של חבר, וכל הדברים שהייתי צריכה לעשות בשביל להשיג קצת חומר. אני מעשנת כבר שנים, מגיל 16, אבל בתל-אביב יש איזה אוירה של פחד סביב זה. שלא ידעו השכנים, לא המשפחה, וכל קשר בשביל להשיג חומר כרוך בעוד גבר שמנסה להרוויח עלי וגם להשכיב אותי. בסוף יוצא שמה שהורג אותך בסמים, זה להשיג אותם.

דני הגיע לאמסטרדם רק כמה שעות לפני, אבל כבר משחק אותה כאילו הוא חי פה שנים. הוא מוביל אותי בביטחון דרך כל הרחובות, ואני עדיין עם התיק על הגב. ועם אותו חיוך תפוס לי חזק בפנים, נושמת עמוק את הריח של החופש. אנחנו נכנסים ל'קופי שופ' אפלולי, קצת מסריח ומתיישבים.

דני הוא חבר ותיק. למדנו יחד קולנוע באוניברסיטה, והייתי במשך שלוש שנים החברה של החבר הכי טוב שלו, אבל הקרבה האמיתית בינינו התחילה כשהחבר המניאק שלו יצא מהתמונה ושבר אותי לרסיסים. כבר למחרת היום שכבתי עם דני ומאז הוא תמיד לצידי, עדין, מנחם, מחכה.

גברים תמיד רוצים אותי, ולא איכפת לי כל עוד שזה כיף. אם בא לי עליו אז אפשר גם בפגישה ראשונה. למה לחכות. אבל נשיקה בפה ממני, אף אחד לא מקבל. בסוף כולם נגנבים לקטע של הקנאה, ואחרי זיון וחצי מנסים לקצץ לי את הכנפיים ולהשתלט לי על החיים. אז למדתי לקחת מהם את מה שאני רוצה, לא יותר, ולתת מעצמי אבל לא לגמרי ולא להרבה זמן.

ביניתים הזמנו מתוך התפריט כל מיני סוגים של חשיש, גרם מהאפגני השחור, גרם מהמרוקני הירוק, דני אומר שהעיניים שלי נוצצות ואני כל כך שמחה שאני לא יכולה להפסיק לחייך.

המשכנו לדירה שדני אירגן לנו. ורד כבר חיכתה שם. היא הגיעה לאמסטרדם עם דני, גם היא למדה איתנו קולנוע. נראה לי שבא לה על דני, אבל לדני בא עלי, ולי רק בא להרגיש טוב. לא רוצה את כל המתחים האלה. לא רוצה שיפריעו לי עם המחשבות הקטנות שלהם. למה אי אפשר ליהנות פשוט, בלי לדאוג? ועכשיו מלחיץ אותי שיהיה איזה קטע רע עם ורד בגלל דני, ואני בכלל לא בעניין של תחרות איתה. יש בדירה שני חדרי שינה. אחד עם מיטה זוגית ואחד עם מיטת יחיד. כשמגיעה השאלה של מי יישן איפה, ורד מתמקמת מיד בחדר היחיד, משאירה אותנו עם המיטה הזוגית, בודקת בדריכות איך אנחנו מגיבים.

אבל מה שבאמת מטריד אותי עכשיו, זה הקטע עם האופנוען שאיתו קבעתי באמסטרדם. לא רוצה לנסוע לאיזה שומקום באירופה, ולמצוא את עצמי תלויה בו ובמצבי הרוח שלו. שוב פעם אצטרך לעצור את עצמי, ושוב לעשות את עצמי קטנה כדי שהטיול יעבור חלק.

כל השנה אני עושה את זה במשרד. יש לי את הבוס הכי גרוע בכל הרשת, השטח שלו זה מזימות בין-לאומיות והשפלות מקומיות. כל צוות המשרד שלו מורכב מבחורות כולן יפהפיות וכולן שפוטות שלו. לא שכבתי אייתו בשביל לקבל את התפקיד, אבל זה ללא ספק היה התכנון שלו מהיום שראה אותי ומהתחלה הוא נקט בשיטת המקל והגזר. אם הוא שולח ידיים ואני לא מתנגדת, הוא נחמד אלי. חופשות, איחורים, הכל בסדר. אם אני מתחמקת ממנו הוא פותח בסדרת השפלות נקמניות שנמשכות ימים ארוכים. אני רק מחכה לרגע שבו אני אשאיר אותו במשרד שלו עם המקל ביחד עם הגזר, שניהם תקועים לו עמוק בתוך התחת.

הוא הוציא לי את הנשמה עד שקבלתי את החופש הזה, נאלצתי לגלות קצת גמישות עד שקבלתי חודש חופש למרות שמבחינת ימי חופשה אני מה זה במינוס. ועכשיו שאני באמסטרדם, משוחררת סוף סוף מהנוכחות השתלטנית של הבוס הזה, אני לא רוצה להיכנס לשום קטע שבו מישהו יגיד לי מה לעשות. רוצה רק ליהנות נטו.

את האופנוען, אלי, הכיר לי הבוס שלי. בטח היה איזה סידור ביניהם, תן לי ואתן לך. אבל מה זה עיניני. מאוד נהניתי לנסוע איתו על האופנוע לסיני, ואפילו פעם, כשנסענו בכביש הערבה לתוך השקיעה, מצאתי את עצמי מחבקת אותו מאחור ובוכה מרוב אושר. הפסיכולוגית שלי אומרת שאני נפגשת עם האופנוען כי אני לא מצליחה להתמודד עם הבוס, אז מצאתי תחליף נוח יותר להתמודד איתו. אני לא מסכימה איתה, הם בכלל לא דומים. הבוס שלי נמוך ממני, והאופנוען גבוה ממני, הבוס שלי תככן מחושב והאופנוען פועל בספונטניות. בכלל, לאופנוען יש הרבה מצבי רוח והוא כבר ביטל לי טיולים ברגע האחרון, ופתאום לא בא לי להתעסק עם הבוס, עם החבר שלו, עם גברים בכלל. די תעזבו אותי.

התקשרתי, עם הרבה פרפרים בבטן לאופנוען בלונדון. דני אמר לי שוב ושוב שאם האופנוען מלחיץ אותי, אז אני יכולה להמשיך איתם. (ואני רואה מבט של תחינה בפנים של דני, וחשש כבד בפנים של ורד, שמתה כבר שאני יפנה לה את השטח). האופנוען היה קצר בטלפון: "טוב, הגעת לאמסטרדם, אני לא לבד, קצת עסוק עכשיו, נדבר בקרוב". הקור בקול שלו כיווץ אותי בשניה. אני חוזרת לורד ודני בחדר השני, ולמרות שאני מנסה להצטרף לשיחה העליזה שלהם, הם קולטים שמשהו השתבש. אני מביטה בהם וכבר לא בטוחה שאני עוד רוצה את הטיול הזה. תזוזה אחת לא נכונה של האופנוען ואני ממשיכה עם דני, איתו אני תמיד יכולה להסתדר. לא אתן יותר לגברים לבאס לי את החיים. לא בחופש, לכל הרוחות.

למחרת היה ממש כיף עם ורד ודני, הסתובבנו כל היום, מ'קופי שופ' אחד לשני, נהנים כל פעם מחדש לבקש בנון-שלנטיות כוס קפה ושקית גראס. כל הזמן ניסינו להשיג אקסטאזי. אין דבר שעושה אותי יותר מאושרת מהכדור הזה, ולמרות שכולם נהנים להזדעזע תמיד מהנזקים שזה עושה, אני מוצאת שזה מחיר לא נורא לכזאת כמות של אושר מזוקק.

בסוף אנחנו קונים מאיזה מישהו ברחוב. הוא מוציא נייר טואלט מעוך עם כמה כדורים, אחד נופל לו על המדרכה והוא מרים ומחזיר לנייר. אני ודני מסתכלים אחד על השני, ורד עומדת בצד, משקשקת מפחד, אנחנו לא מבזבזים רגע מיותר, קונים בקבוק מים, מרימים לחיים ומחפשים מסיבה עם מוזיקה מתאימה.

בינתיים כבר מאוחר בלילה, ואנחנו תקועים בלי גראס. כל ה'קופי-שופס' בסביבה סגורים, ודני מתנדב לעלות על האופניים ולנסוע לרובע של הזונות לחפש משהו פתוח. ורד ואני יושבות על קצה המדרכה ומחכות. היא מחכה לדני שיחזור, אני מחכה להרגיש משהו מהאקסטזי המפוקפק הזה.

כשחזרנו לדירה, שמעתי את הקול של האופנוען מהמזכירה. הוא כבר באמסטרדם. היה לי ברור שהאופנוען ודני ביחד על אקסטזי, זה לא בא בחשבון, והמתח בניהם יכול רק לבאס אותי, אז דחיתי את הפגישה איתו למחר.

לפנות בוקר דני נרדם אחרי שעות של פטפוטים, ואני מוצאת את עצמי פתאום נפתחת לורד ומשתפת אותה במחשבות שמטרידות אותי. אין לי מושג מה יהיה מחר. מצד אחד טיול על אופנוע בכל רחבי אירופה, ומצד שני קשה איתו, פתאום הוא נסגר, פתאום מקנא, להיות איתו לבד בארצות זרות מפחיד אותי. ורד אומרת שאני שופטת את האופנוען בחומרה רבה מדי, אז מה אם היה קצת קר אלייך בטלפון. עובדה שהוא עכשיו פה, באמסטרדם. קצת חשדתי בה ובעצות שלה, כי היה לי ברור שהיא רוצה להישאר לבד עם דני.

בבוקר נסעתי על האופניים, דרך הפארק, למלון של האופנוען. האוויר היה כל כך נקי, עד ששרף לי באף. הוא חיכה לי בחוץ, התנהג יפה, לא הלחיץ וכיבד אותי בדברים טובים. קשרי סמים טובים תמיד היו לו, אני לא מזלזלת בכאלה דברים. הוא הראה לי במפה את מסלול הנסיעה ונדלקתי שוב, אז הורדנו בגדים, גילינו שאף אחד לא חמוש, ונפלנו על המיטה, מתנפלים ומתפתלים עד שהרגשתי שהכל שוב בשליטה. התפרקות מהמתח מביאה אותי לעליצות משכרת, התרגשות מסחררת כזאת, כמו שאני מצליחה להרגיש רק כשאני לוקחת את עצמי עד הקצה. אין אושר מתמיד, אושר זה רגע של שיא, שנבנה על ערימה של רגשות אחרים, כמו אורגזמה, כמו רגע השתחררות מפחד, כמו עכשיו. האופנוען, הסמים, כל הטיול הזה מספקים לי את האפשרות להרגיש אחרת, לחוות בביטחון את חוסר הביטחון של עולם אחר, זר, מגרה, שנותן רוח חיים למילה לחיות.

חזרנו יחד לדירה. דני תפקד כמארח למופת וגלגל אותנו מצחוק, הוא נעמד בחלון עם תחתונים ופאה כמו סניף של החלונות האדומים באמצע השכונה השקטה הזאת. אם רק הייתי יכולה להכניס את שניהם לבלנדר וליצור מהם גבר אחד. פעם הייתי צועקת על דני שהוא טוב מדי, שיפסיק לוותר לאנשים, שיהיה קצת מניאק, גם איתי אם צריך. הוא היה ממלמל שהוא יודע, שהוא ישתדל. אבל עכשיו הוא שוב בולע הכל וממשיך לחייך, כאילו כלום, רק שאף אחד לא יתבאס. האמת היא שזה גם מה שאהבתי אצלו, שהוא תמיד שם בשבילי כשאני צריכה אותו.

כולנו יצאנו לעיר להסתובב, בערב נפגשנו עם כמה חברה שעובדים בטלוויזיה. התיישבנו ב'קופי שופ', ואחרי התרגשות מאמסטרדם השיחה עברה לענייני עבודה, הדרמות שמאחורי ההפקות, מי מעשן מה, מי במיטה עם מי, וכאלה. לכאורה ערב קליל עליז, אבל מתחת לפני השטח רחשו תסבוכות שלא היו מביישות שום אופרת סבון. האופנוען יושב בצד, מכונס במעיל עור שחור, דני לעומת זאת במרכז העניינים. אני מחייכת לכולם, אבל כל מה שעובר לי בראש, זה איך תוך שבוע כל הרשת יודעת שאני שוכבת עם החבר של הבוס. ורד בעניין של דני, דני נצמד אלי.

פתאום המבט שלי מצטלב עם המבט של האופנוען, הוא מסמן לי לגשת לשירותים, מדגים את הסימון הבינלאומי של שאיפת קוקאין, אצבע מתחת לאף. אני משתחלת בין כולם, והולכת אחריו לשירותי הגברים. על מתקן המתכת של נייר הטואלט כבר מסודרות שורות, ואני מתכופפת בחיוך להסניף, מספיקה שתי שורת לפני שאני מרגישה אותו נצמד אלי מאחור ופותח לי את הג'ינס. הכל מתערבל לי מול העיניים, גל של עונג שוטף, אני פולטת צעקה קטנה של כאב, והוא סותם לי את הפה ביד.

אני אוהבת להיות עם האופנוען. בעיקר בגלל שהוא ילד יותר רע ממני. אני יודעת שאנחנו שונים, ושבמוקדם או במאוחר ההבדלים האלה יפרידו בינינו, אבל בינתיים הוא  מצליח להכניס לי צבעים חדשים לחיים, לרגש אותי באמת, ואני לא מזלזלת בדברים האלה.

חזרתי לחבורה הרועשת, מנסה לסדר דרך הג'ינס את התחתונים הרטובים, אף אחד לא הרגיש. רק דני קלט את החיוך המאוד מסוים שאני לא מצליחה להסתיר. הרגעתי אותו בלטיפה מתחת לשולחן. מרגישה קצת אשמה, דחיתי את ההזמנה של האופנוען לישון אצלו. הלילה אני צריכה לנחם מישהו אחר.

גם למחרת ביליתי את כל היום עם דני. הלכנו לכל המוזיאונים, שתינו קפה בכל פינה ועישנו עד אובדן חושים. משכנו את היום כמה שאפשר. אמרתי לדני שלא יראה כל כך עצוב, שאנחנו נפגש בפריז בעוד כמה ימים ונעשן ג'וינט על מגדל אייפל. הוא אמר שלא אכפת לו איפה, אפילו במטרו, העיקר שנפגש.

בערב התקשר האופנוען חסר סבלנות, ואחרי שהוא הגיע הוא לא הפסיק לרמוז שצריך לזוז. התחלתי לדחוס בגדים לתוך המזוודה הקטנה שתכיל את כל הרכוש שלי לחודש הקרוב. האופנוען התחיל להתלונן שאנחנו סוחבים יותר מדי, ושלא צריך את כל מעילי העור, ויש לו בשבילי חליפה קומפקטית חדשה. אז השארתי את רוב הדברים שלי אצל דני וסיכמנו שנפגש בפריז ואני אקח חזרה בגדים שאצטרך. לא יכולתי שלא לקרוץ לדני.

אז עם ג'ינס אחד ושתי חולצות יצאתי לכבוש את אירופה, בלי שום דבר מוכר לידי, בלי לדעת באף יום איפה אני אשן באותו לילה, רחוק מתל-אביב, מאמא שלי, מהחברים, מהבוס החרמן שלי. רק אני והפרחח הזה, לבד על האופנוע.

כבר לילה ודני מלווה אותי החוצה. האופנוען מניע, רעש מחריש אוזניים, אי אפשר לדבר ודני רק מחייך אלי. אני מנסה לא לקרוא עמוק בפנים שלו, לא רוצה למצוא שם עצב עכשיו. אני מרוכזת חזק באושר שלי, לא מוכנה להרפות ממנו בשביל אף אחד, רוצה רק ליהנות נטו. אני עולה על האופנוע ומנפנפת שלום לדני וורד עד שהם נעלמים מאחור, ואני מחבקת את האופנוען בשתי ידיים ומחזירה את הראש קדימה מול הרוח, לקראת ההרפתקה הכי גדולה של החיים שלי.