הזקן, אני, ואליהו הנביא בעמק המוות

מאת: אייל לאון (פורסם לראשונה במגזין 'סופר בייקס', 2006)

הכביש רץ לי מתחת לרגליים, בוער בשמש הצהרים הקופחת. מבט לאופק רחוק רחוק מגלה נחש אספלט שחור בלתי נגמר שנושק לקצה העולם. זה הכביש שיוביל אותי דרך עמק המוות לכיוון סן פרנסיסקו. אני רוכב לבד כבר 6 שעות רצופות, שום זכר לחיים פרט לנחשי עכסן אשר חוצים את נתיב הנסיעה אחת לכמה זמן.

הזקן דוחף קדימה בבטחה כמו קטר, ברעם מפלטים קצוצים. כמו תותח וולקן הוא יורה לכל עבר צרורות של דאבל באס כמו מתופף של להקת רוק כבד בקטע סולו שלא נגמר. כבר 2,500 מיילים מאחורינו ועוד 700 מיילים לפנינו.

הרעם המתגלגל חוזר אלי מקירות האבן בצידי הדרך. כך שעות על שעות של הסאונד שאני הכי אוהב בעולם. אני כבר מכיר כל ציקצוק שסתום, כל רעש יניקה ופליטה, בעליית וירידת הבוכנות, צליל הנדנדים, הכל מתערבב למנטרה מונוטונית מפננת.

אני מחובר לזקן ויודע מתי הוא צריך את התדלוק שלו, ומתי רמת השמן יורדת במיכל השמן או אז משתנה צליל המנוע – ממש כמוני בדרך לבר הקרוב. אנחנו אחד.
אני מחייך לעצמי. רוב בני גילי ממש עכשיו – יום שישי ערב סדר פסח – עסוקים בהכנות לחג. לקחת סרט לשבת בספריית הוידיאו. רובם חיים בקופסאות, נוסעים בקופסאות, עובדים בקופסאות וחייהם מקוטלגים … נכון … בקופסאות. כמו שאמר לי דניאל ידידי ערב צאתי למסע, שהוא היה מתחלף איתי ברגע. עוזב את הכל ויוצא. אבל אולי מתי שהוא יעשה את זה, "אתה יודע איך זה – אמר לי בעצב – האישה, הילדים, יש משכנתא, חובות, אולי בפנסיה". אני עם כל זה גמרתי. אחרי מכירת הדירה והפרידה הכל נראה פתאום בפוקוס הנכון.
אני לבד על הכביש הלוהט בדרך משום מקום לשום מקום. הגוף דואב, עור הפנים צרוב מהשמש, השרירים תפוסים, הידיים בתנוחה בלתי אפשרית גבוה בשמיים, מאובנות מהכידון הגבוה, ואני נהנה מכל רגע. אני בדיוק היכן שרציתי להיות תמיד: לבד, חופשי, ומאושר. הקרוב היחידי שהותרתי לעצמי מתוך בחירה הוא הזקן, ידידי הטוב למסע. הרלי בעל שילדת ריג'יד קשיחה של פאקו, כידון אייפ הנגר גבוה, ומנוע 'שובל הד' 1981 סטרוקר בנפח 1,480 סמ"ק שראה ימים טובים יותר.

את הזקן פגשתי בחיפושי אחרי אופנוע למסע הסולו הזה. משהו פשוט מכנית שאוכל לתקן תוך כדי רכיבה, ושיספק את מוזיקת הרקע הנכונה לפלייבק של הטיול. מהרגע שפסעתי פנימה להאנגר של דיפרצ'ר קסטום צו'פרז ולי קלמנס קידם את פני בחיוך רחב ופחית בירה, הבחנתי בזקן מיד בפינת בית המלאכה. צבע שחור מתקלף, מנוע שחור מט, מפלטים קצוצים וכידון גבוה בטירוף, הוא קנה אותי בהיותו שונה מכל הצו'פרים המלוקקים שעמדו סביבו למכירה. לי הבין שיש כאן סיפור אהבה ממבט ראשון ודאג לעדכן אותי שאמנם האופנוע אחרי שיפוץ מנוע כללי, אבל המצב הקוסמטי לא מזהיר. "למסע שלך הוא קצת רדיקאלי" – ציין, אבל אני כבר לא שמעתי.

"רק דבר אחד לפני שאתה יוצא: אל תשכח להסיר את המדבקה על מיכל השמן מצד ימין, היא עלולה להכניס אותך לצרות!!" – אמר לי בעוד שנינו מגלגלים את הזקן החוצה.

מקץ יומיים, כמה אלפי דולרים והבטחה לרכוש ממני את האופנוע בתום המסע, היינו הזקן ואני בדרך מקליפורניה מעלה לתוך ארה"ב. הייתה זו תחילתה של ידידות מופלאה בין אדם ונשמה.
לכל מקום שהגענו זכינו הזקן ואני למנות גדושות של כבוד והערכה. בתחנת דלק מסוימת בדרך ללאס וגאס פינו לנו אפילו את התור, ולאחר התדלוק התעקש המתדלק לממן מכיסו את מיכל הדלק, כשהוא מציין בפני "כל מלאך באשר הוא, הוא המלאך השומר שלי" (באנגלית זה נשמע יותר טוב). כשהתעניינתי לפשר דבריו השיב לי הבחור תוך שהוא מצביע על המדבקה המקולפת על מיכל השמן עליה היה רשום PROPERTY OF HELLS ANGELS CALIFORNIA  שהוא תומך נלהב של המועדון. באחת נזכרתי במה שלי קלמנס שינן באוזני, שאותה מדבקה סרבנית עלולה להכניס אותי לצרות. "לא כולם אוהבים מלאכים בארה"ב" נזכרתי בדבריו. מידית רכשתי בחנות הצבעים הקרובה פחית תרסיס בצבע שחור, וכיסיתי את המדבקה שסירבה להתקלף בשכבה עבה של צבע. מעשה שמאוחר יותר יציל את עורי.

את הרהורי קטע הזקן שהחל לגמגם ולהשתעל, ולבסוף נדם גולש בשקט בשקט אל שולי הכביש הלוהט. "כוס אמק", פלטתי בעברית צחה. דווקא כאן להיתקע באמצע שומקום ועוד במקום שנקרא "עמק המוות". רחמנא ליצלן.

טוב, פלטתי בקול, בוא ניבדוק … חשמל יש! ניצוץ יש ! … דלק? אין ! ובקבוק הפלסטיק שהיה קשור מאחור עם 2 ליטרים יקרים מפז, נעלם! נו די! איזה טריפ רע!

משום מקום הופיע טנדר שברולט חבוט ובתוכו זוג מבוגר יחסית. "צריך עזרה בחור?" – שאל הנהג. "אני צריך תחנת דלק" – עניתי. "נסה בהמשך הדרך, בעוד 10 מייל ישנה תחנה ישנה ודיינר אבל לדעתי היא כבר לא בשימוש" – אמר ונסע.

העברתי את ברז הדלק למצב רזרבי, שתי בעיטות קיק ויצאנו שוב לדרך כשאני נושא תפילה. המיילים רצו בקצב פעימות ליבי, השמש החלה שוקעת צובעת את המדבר באדום כתום יפיפה, אבל למי היה ראש לכל היופי הזה כשמיכל הדלק הולך ומתרוקן, וצינת המדבר חודרת מבעד למעיל העור. הידקתי את אחיזתי בכידון הגבוה, מתגבר על הרעידות והצמרמורות ומתפלל לסחוט עוד מספר מיילים ממיכל הדלק.

עוד ירידה ועוד עליה אחת ובקצה הבחנתי באור ניאון חיוור מימין הדרך. בטיפות אחרונות נכנסתי לתחנה השוממת. המשרד נראה סגור. "שיט, שיט, שיט" פלטתי. המשאבות חלודות, צינורות הגומי מבוקעים וסדוקים נראה שמזמן לא היו בשימוש, התנועה המעטה על הכביש השומם הזה גרמה לעסקים רבים לאורך הדרך לפשוט רגל.

דוממתי את הזקן ועשיתי סיבוב מסביב למבנה, כשכל אותה העת אני חש שזוג עיניים נעוצות בגבי ועוקבות אחרי כל תנועה שלי. לפתע שמעתי קול: "אפשר לעזור לך איש צעיר?" כשהסתובבתי עמד מאחורי ישיש לבוש בסרבל ישן וכחול של טקסקו, מפתחות בידו, וזקנו לבן ארוך ובו כתמי טבק צהובים. "היי, אני מעוניין לתדלק את האופנוע" – עניתי מופתע. "אוהו, לפי המספר הקליפורני אתה רחוק מהבית בחור" – אמר לבן הזקן. "אני ביל מקמהון נעים להכיר" – הוסיף. "בוא נראה מה ניתן לעשות עבורך". מיד אח"כ תקע את המפתח בחריר המשאבה וזו ניעורה לחיים בתיקתוק שנשמע לאוזני ערב מתמיד. אחרי תידלוק ובירה צוננת עם ביל, נפרדנו לשלום כשהזקן ואני ממשיכים בדרכנו מחייכים כל אחד לעצמו על המזל הטוב שנקרא בדרכנו.

בשעת ערב מאוחרת התגלגלנו דואבים מאובקים ועייפים לעיר בשם סטוקטון למנוחה ושנת לילה ששנינו ראויים לה.

בפאתי העיר מחוץ למוטל שלנו הבחנתי בכמות נכבדה של הארלים בחניית הבר המקומי "קרייזי גי'ן", מתנוצצים באורות העיר, מנועיהם עדיין חמים מרכיבה, החנתי את הזקן בקצה השורה ופסעתי פנימה לבר. כשעיני התרגלו לאור העמום, הבחנתי בחבורה של כ-10 אופנוענים שעונים על הדלפק. "מה בשבילך ?" – פנה אלי הברמן. "ליטר סמואל אדאמס שיהיה קרררר, וליד תן לג'ק דניאלס לשבת לידי בשוט קצר ואכזרי". עוד לפני שהבירה הגיעה, הבליחה דמות ענק מהכניסה וקולו רועם: "של מי בית השימוש הזה שנקרא אופנוע שחונה בחוץ"? "מי רוצה לדעת" – עניתי. "אתה רוצה להגיד לי שנסעת על הדבר הזה מקליפורניה לכאן?" – שאל הענק "כן!" – עניתי מתעניין יותר בליטר הצונן שזה אך הגיע והונח לפני. "צ'מע בחור כל הכבוד, מהיכן אתה?" שאל. "ישראל", עניתי. "יזרעאל נברסקה?", "לא ישראל מזרח תיכון" – עניתי. שתיקה רועמת השתררה ואז הבחנתי לדאגתי הרבה בווסט שאותו ענק וחבורתו לבשו. על גבם מתנוסס סמל הבנדידוס, מועדון הבייקרים הידוע לשימצה באיזור. באותו רגע הודיתי ללי קלמנס ולאלוהים שלא התעצלתי וצבעתי את מדבקת האנג'לס שהיתה לי על מיכל השמן של הזקן. שני המועדונים לא בדיוק מסתדרים זה עם זה. משהו כמו הפועל ומכבי בארץ בלשון המעטה.
צחוק רם נשמע מצד החבורה והמתח התפוגג. "ישראל מזרח תיכון" עשה את העבודה, כשהסברתי להם שחלום חיי מתגשם ממש כרגע בחצייתה של ארה"ב על הארלי, והערכה התגנבה לקולם. הישראלי המטורף הזה חוצה את אמריקה על הגרוטאה נוטפת השמן הזו? התקבלתי! לפחות לסיבוב הבירה הבא.

"איך הגעת דרך עמק המוות בלי מיכל דלק נוסף?" – שאלו. "תדלקתי באמצע הדרך בתחנת הדלק של טקסקו אצל ביל מקמהון" – עניתי. שקט השתרר בבר והרוכבים החליפו ביניהם מבטים, אפילו המוזג נעץ בי מבט משתאה. "ביל מקמהון אמרת?" – חזר הענק, "כן – עניתי – ביל הזקן תדלק את האופנוע שלי בעצמו". שוב השתרר שקט.

"בחור" – אמר המוזג "ביל מקמהון נפטר לפני 15 שנה. הוא נהרג בתאונת אופנוע. התחנה לא פעילה מאז.  – OK"עניתי – כנראה שהיה זה אליהו הנביא". "אליהו מי ?" – שאל הענק, "לא חשוב" – אמרתי – העיקר שאני כאן ולחיי כולכם ולחיי הדרך של מחר בבוקר". הייתי מאושר "אה כן ופסח שמח". היה זה ערב ליל הסדר המוצלח ביותר בחיי, 1993 .