ראיון: להטוטנים מוטורים

תמונות: תמי גורלי / עמית שיסל

כשעלה לי פוסט על הבלו-מוטור-אקסטרים על הוול בפייסבוק, חשבתי סתם לקפוץ לשם לראות קפיצות וזיקוקים, עם כזה ליין-אפ, רע זה לא יכול להיות. אבל כרגיל אני די מרוצה מכך שאני לא חתול כי הסקרנות הייתה הורגת אותי מזמן, והחלטתי שיהיה יותר מעניין לראות איך הכל נראה מאחורי הקלעים, משהו שלא זכיתי לעשות בעבר.

אז כמה הודעות וואטאפ והגעתי למפיק רני, איש נחמד באמת שהפנה אותי לניצן המפיקה, כך הציג אותה. רק מספר ימים אח"כ הבנתי שהיא אשתו. זה שופך קצת אור על איזה זוג מיוחד כשהבעל מתייחס לאשתו בפן המקצועי בפני אחרים. ריספקט.

קבענו ב-6 ככה בערב המופע בגני יהושע וניצן תלווה אותי למאחורי הקלעים לפגוש את הפרפורמרים. מעבר לגבעה ומאחורי הרמפות מוקמו הרוכבים, גדרות ברזל קטנות חסמו את המעבר והמכולה שעמדה באמצע היוותה צל ותא הלבשה. סככות מתקפלות של נותן החסות, כיסאות פלסטיק של כתר, אופנועים הפריסטייל עומדים על שרפרפים, אופנועי הונדה CRF250R וקאוואסאקי KX250. כלי עבודה פרושים על שולחן המכוסה במפת נייר, לא ממש הפאדוק שאני רגילה אליו.

במרכז הבק-סטייג עמדו גם מספר רוכבים: טוד פוטר, ניק דון, ביל קוהוט, סת' ביטון וג'יימס קרטר. מכינים את האופנועים, את ציוד הרכיבה או סתם משוחחים. קודי אלקינס וקית' סיירס הסתובבו ושוחחו עם דני מנהל הארוע, עוברים על הליין אפ ותוכניות המופע בערב. השיחה עם החמישיה קלחה, שיחה משוחררת והם נינוחים, רגועים ומתעסקים מדי פעם באופנועים. ג'יימס ממלא דלק מבקבוק מי עדן, סת' מצחצח את המגפיים וביל סתם מדגים לנו כמה עורו לבן וזקוק לשמש ומהר.

שעה לפני תחילת האירוע הכל נראה על מי מנוחות, הקהל מתחיל לנהור פנימה, צפויים יותר מ-10,000 צופים והראשונים כבר נצמדים לגדרות.

טוד פוטר המחזיק במדליות מהאקס-גיימס ונחשב לאחד הקופצים הטכניים והמדוייקים היה הדברן שבחבורה, כבר בן 31, עם רגל אחת לכיוון הפרישה מתחתן עוד שבוע. "זה לא נראה ככה במוטו ג'יפי, הא? יש לנו גם ארועים שבהם זורם הכסף כמו ה'רד בול פייטרס' וה'אקס גיימס'. זו הפעם השניה שההופעה הזו רצה כאן וזו הופעה טובה, התנאים שיש לנו פה הם סטנדרטיים, זה די והותר עבורנו".

כשאני מסתכלת סביבי ורואה את ג'יימס עוד עובד על האופנוע וסת' מכוון את המתלים אני תוהה אם הם מטפלים תמיד באופנועים. "אנחנו שולחים את האופנועים כבר מוכנים מהבית. לחלקנו יש אנשי צוות בבית שמכינים אותם יחד איתנו. תיקונים והתאמות זו לא בעייה".

האווירה נראית חברותית מאוד בין הרוכבים למרות שקודי וקית' עדיין מרוחקים משהו מהשאר, קודי עדיין מסתובב בחוץ וקית' בנתיים התמקם עמוק במכולה.

תהיתי לגבי החברויות שיש בין המשתתפים. "אנחנו רוכבים בשביל אותו מקדם ארועים, כולנו מכירים אחד את השני ואנחנו חברים, לעיתים לוחות זמנים לא יוצא לנו לצאת לאותם סיבובי ההופעות אבל כולנו רוכבים תחת חוזים ולפעמים תמהיל הקבוצה משתנה. כל פעם שמשובצת קבוצה אחרת זה משנה את ההופעה, את האווירה, את מאחורי הקלעים, לפעמים השינוי לטובה ולפעמים לרעה".

גיל הרוכבים מבוגר יחסית, קודי כבר בן 34, טוד וקית' בני 31 ורק סת' באמצע שנות ה-20  שלו.

"אין הרבה רוכבים חדשים צעירים היום. זה מטורף, אף אחד לא רוצה להיכנס לזה. הרבה מהרוכבים הצעירים משתגעים בתחילת הקריירה ושוברים את עצמם ואח"כ הם פשוט גמורים. הם שוברים רגל למשל באופן כזה שגם אחרי שיקום היא לא מבריאה לחלוטין ובזה תמה הקריירה שלהם. אני לעומתם הייתי בן 18 בפעם הראשונה ששילמו לי והיום אני כמעט בן 31".

איך שמרת על עצמך בחתיכה אחת?

"צריך ראש בריא, מנטליות חזקה ולדעת למה אתה מסוגל ומה יכולותיך, לדעת מה הגבולות שלך. בימים טובים אפשר להרגיש יותר בנוח ופשוט ללכת על זה עד הסוף ולבצע את הקפיצות המסובכות ביותר שיש לך ברפרטואר, יש ימים שכדאי לקחת צעד אחורה ולחזור לאזור הנוחות."

ניק דון, אב טרי לילד שעוד לא מלאו לו שלושה שבועות, מוסיף: "אני רוכב רק בהופעות כמו זו וכבר לא לוקח חלק בתחרויות, אני משתדל להימנע מסכנות מיותרות ולהביא הבייתה את הלחם והחמאה. אני לא עשיר כקורח אבל אני מאד נהנה ומסופק ממה שאני עושה ועדיין אני מקיים את משפחתי כראוי".

אז מה התכנון להיום?

"התכנון היחיד שלנו הוא ליהנות. מזג האויר טוב ואנחנו מצפים להופעה טובה, קהל טוב, קהל שמגיב, מתלהב, מעודד, שאף אחד לא נפצע, שכיף לכולם. בדרך כלל בכל הופעה יש לנו שתי רמפות בו בעת, בתחרויות יש לנו לפעמים אפילו 13 רמפות. הסט אפ שיש לנו פה הוא טוב, קטן אבל טוב מספיק, אולי בפעם הבאה נקבל עוד רמפה".

 מי ינצח פה את התחרות ביניכם הערב?

"אני לא יכול לשפוט מי הכי טוב, לכל אחד יש את הייחוד שלו. ניק עושה הכי הרבה פעלולים וקודי רוכב על הטרקטורון, הם מתהפכים וסלטות וכאלה, אני כבר חצי בפנסיה בימים אלו".

ביל שמקשיב לדברים צועק מרחוק: "הוא עושה הצגות. סאנדבאג" (סאנדבאג זה סלנג למישהו שמעמיד פנים כאילו הוא בעל נכות או מגבלה כל שהיא בכדי להימנע ממאמץ, מסתיר יכולת. הנה למדנו משהו).

טוד: "למה אתה מתכוון?" / ביל: "הוא לא מראה מה שהוא יכול" / טוד: "באמת?"

ואז ביל מיישיר אלי מבט ופולט "נו באמת! זה טוד פוטר!"

אתם מאתגרים אחד את השני מדי פעם?

טוד: "לא, אבל לפעמים אנחנו מחליטים שאת כל הקפיצות שקפצנו ערב קודם אי אפשר לקפוץ עוד פעם".

כדי לשמור על עניין?

ניק: "סתם בשביל לראות אם אנחנו יכולים ליצור ליין אפ חדש לחלוטין, זה עושה את ההופעה הרבה יותר כיפית, יותר תחרותית".

ניק הלך להחליף בגדים וטוד נשאר והחל לשאול שאלות בנושא ביטחון, פצצות ודאע"ש. לתומי חשבתי שהוא חושש לקהל והסברתי שכל הקהל שנכנס, נבדק בשערים בכדי למנוע כניסת מחבלים ושגם אין בימים אלו התראות ביטחוניות. טוד מתקן אותי ומחדד את השאלה: "יש סיכוי שיירו בי במהלך הקפיצה?" פה לא יכולתי להתאפק והחיוך המרגיע שהיה מרוח על פניי הפך לצחוק מתגלגל, האיש שעושה פעלולים מקפיאי דם כעבודה, בנה סיפור שלם סביב צלפים ומחבלים. הרגעתי אותו שאין סיכוי והכל בטוח וכולם נבדקו והוא יכול לקפוץ בשלווה. אח"כ התברר לי שהוא גם חשש קצת לצאת מהמלון בערב הראשון. כל אחד והפחדים שלו.

השמש שקעה כבר ואני הלכתי קצת להסתובב ולדבר עם אנשים אחרים בבק-סטייג', קית' הצטרף לשאר הרוכבים וקודי התיישב באזור החשוך והחל להתארגן. לא הוצאתי את המקלט, הרגשתי שקודי לא ירצה להתראיין אבל לא יתנגד לשוחח. ג'ינג'י עם שיער מסודר לתלפיות. הוא היחיד שלא הסתובב עם כובע ממותג על הראש, גבוה וחסון מכל שאר הרוכבים שבשנים האחרונות מבצע קפיצות לא על דו גלגלי אלא על טרקטורון. הוא מבוגר רק ב-3 שנים מרוכבים אחרים אך נראה בוגר מהם בירחים רבים. כשציינתי זאת בפניו – אישש את תחושותי. "אני בא לעשות עבודה, חשוב לי לשמור על עצמי והאמת שהייתי שמח להיות בבית. יש לי 45 דונם, סוסים, משפחה ואני מתגעגע". הוא המשיך והסביר שעם זאת הוא מאד נהנה מהעבודה כל עוד היא נמשכת רק שהיה מעדיף לחזור הביתה בתום יום העבודה. מישראל אגב, הוא טס חזרה ליומיים למשפחה ואח"כ ימשיך לצרפת, ללה-מאן לארועי הבידור הנערכים מחוץ למסלול בסוף השבוע של מרוץ אליפות המוטו ג'יפי.

למרות שרבים לבטח היו עושים הכל כדי להחליף אחד משבעת הרוכבים, חיי ההופעות לא פשוטים בכלל. חלקם מציינים שהם מרגישים את הג'ט לג משפיע. טוד אומר שהוא היה שמח לאכול בבית כי הוא טבעוני ונמאס לו לאכול צ'יפס. הוא מוציא תפוח שראה ימים טובים יותר ואומר: "זה בשביל האנרגיה".

השבעה מתאספים לתדרוך אחרון, דני מוביל את התדרוך והם מסכימים על סדר הרכיבה, הקפיצות, מי יוצא עם מי על הרמפה וכיצד תסתיים ההופעה. מסתדרים בשורה, הגדרות מוזזות והם מתמתחים ומתמתחים ומתמתחים.

קודי יורד מהטרקטורון ועובר רוכב רוכב והם עושי פיסט-באמפ למזל טוב ובהצלחה – והמופע מתחיל.

רגע  עוד שאלתי את טוד אם הוא מתרגש. "לא, אני מתרגש יותר מהחתונה שלי, אני רק רוצה לתת הצגה".

דני עומד בחוץ ומסמן להם לצאת אחד-אחד לקפיצות ההצגת ההיכרות. קשה לשמוע את הקהל בגלל מבנה הפארק, קשה לרוכבים לשאוב את האנרגיה והם נראים קצת מאוכזבים. אנשי הפקה שהגיעו מאזור הקהל מרגיעים אותם "הקהל באקסטזה" הם אומרים.

תוך כדי שאני צופה בקפיצות, מעניין לראות את האינטראקציה בין הרוכבים, הם צופים בקפיצות האחרות, קולות של "אווווו" "אהההה" נשמעים מכיוונם והפיסטים מתעופפים כל פעם שרוכב חוזר לקבוצה.

אחרי נחיתה קשה משהו של בילי, התעניינתי בשלומו כשחזר. "אל תדאגי. הגבריות שלי בסדר. אם רמפת הנחיתה הייתה קצת יותר משופעת, היה טוב יותר אבל הכל בסדר אצלי".

גשם קל החל לרדת פתאום. חשש שמא יתגבר ושלב הצגת הרוכבים שנמשך יותר זמן מהצפוי שינו את התוכניות. קית' ודני מסתובבים ונותנים הנחיות, קית'  צועק לעבר השאר: "אנחנו נותנים עכשיו את הכל! מפוצצים עד הסוף!" וזה מה שהם עשו, הקהל נשמע חזק יותר והם חוזרים מחוייכים בתום כל קפיצה. היפוכים, סלטות וגם פעלול הקפטן של ניק נצפו על הרמפה בת"א מלווים בפעלולי אש. קודי שנבחר לאהוד הקהל מסיים את המופע באגרוף קפוץ מונף מעלה שמזכיר קצת את רוקי במעלה המדרגות בפילדלפיה. דני עם כובע הקאובוי והמגפיים, מדליק סיגריה ומביט בבחורים שלו חותמים עוד מופע מוצלח. אפשר לנשום.

דני, שנראה שנחת בישראל מאיזו חווה מתפנה בשמחה לשיחה קצרה

מה התפקיד שלך כמנהל המופע? – שאלתי.

"התפקיד הכי חשוב שלי זו רמפת הנחיתה, אם היא לא עשויה כראוי, הם לא ירכבו ולא יבצעו פעלולים. התפקיד שלי זה לוודא שהנחיתה תהיה טובה וחוץ מזה בפן ההפקתי לקשר בין המפיקים האמריקני והישראלי. בטכני צריך להקפיד על תאורה נכונה, בטיחות של הרמפה, הזוויות של רמפות הקפיצה והנחיתה. אני מוודא שהעפר דחוס דיו ולא רך מדי בנחיתה כמו חול כי זה קרה לי כבר בעבר. לא פה, אבל זה קרה. העפר היום היה טוב, ממש מכאן" הוא אומר ומצביע מעבר לגבעה.

הוא צוחק, נינוח, חברותי עם מבטא דרומי כבד, למרות שהוא בכלל מניו יורק וגר בניו אורלינס. אולי זה בגלל כל הופעות הרודיאו שהוא מארגן."עשיתי עם המפיקים פה כבר את אשקלון ואת ארוע המשאיות המפלצתיות באשקלון ב-2007. זה הביקור השישי שלי בישראל וחשוב לי לשמור על כולם מאושרים, אם אלו הצופים, הרוכבים וההפקה בישראל ובארה"ב".

והכל עבר כשורה?

"רק הגשם הזה, מאיפה זה בא? 4-5 דקות של גשם וההופעה הזו הייתה הולכת לפח. הקהל היה טוב. כמה? – קשה קצת לדעת כי אין מקומות מסומנים, 11-13 אלף ככה"

היו לחלק מהקופצים פאדיחות?

"לא. הם 'שואו-מן'. זו אמנם הופעה אבל הם אתלטים מהשורה הראשונה, מקצוענים עד הסוף".

דני מצטרף לרוכבים שהחלו מקפלים את הציוד, חלקם בשלב פירוק האופנועים לשינוע וחלקם הלכו לפרק את רמפות הקפיצה. שתי הרמפות חוזרות עימם לארה"ב במכולה יחד עם האופנועים שמשם יישלחו לביתם של הרוכבים.

אחרי שהצליחו להנדס את הכנסת הרמפות, קודי עומד בצד ומתנשף, ואז הוא ממלמל: "אני מנסה לא לחשוב על הגב", מסתובב ומראה לי גב עמוס שלפוחיות צפופות, "הייתי בשמש יותר מדי, אני חושב שאני מת". תחת הכתובת קעקע שעל ידו בולטת צלקת עמוקה. "קפצתי, התהפכתי ונחת עלי אופנוע שעלה באש, עם הכתובת ניסיתי להסתיר. זה לא עבד" – הוא אומר וחושף בפני את הכתובת המוסתרת בפיו, עם ראשי התיבות של המנטרה שלו: "EVERY SHOW NEEDS TO ROCK" . לא בדיוק הבנתי ממנו אם זה ROCK או ROLL כי היה כבר מאוחר והופתעתי קצת מהכתובת הסמויה, אז – רוק אנד רול בייבי!

נהנית? שאלתי. "מאד" הוא עונה. אז געגועים הבייתה או לא, הופעה הם נתנו שם, שבעה מופלאים עם שם עולמי.

את כובע הקאובוי דני משאיר למשמרת אצל רני המפיק עד להופעה הבאה, בשביל המזל, כמו שעשה גם בפעם הקודמת. בפסח עוד שנה הוא מתכוון לחבוש אותו שוב, נצטרך להמתין ולראות אם פוטר באמת יצא לפנסיה ויתעסק רק בליין הבגדים שלו, אם ניק ישאר בבית עם הילדים, ואם קודי יהיה מוכן להיפרד מהחווה. בינינו – נראה שהם נהנו יותר מדי בשביל לפרוש וכנראה ייתנו לנו עוד כמה שנים.