"לא הייתי שם"

(פורסם ב-2005 במסגרת פרוייקט "20 שנה ל-R" באתר פול גז)

לא הייתי שם. לא הייתי בהשקת ה-R, בסך הכל הייתי תלמיד תיכון כשהוא יצא. מה שכן, הזלתי ריר ופתחתי זוג עיניים ענקיות נוכח התמונות והתיאורים שנשפכו מאגף העיתונות הזרה בסטימצקי. הבנתי שיש פה משהו גדול, גדול מאד, ושאני כנראה עֶד שקט ומרוחק, למהלך היסטורי, אשר עולם האופנועים יהיה שונה אחריו מזה אשר לפניו. אבל מבחינתי ה-R, אותו GSX-R750 מיתולוגי, שינה משהו בהיסטוריה הפרטית שלי. מבחינתי, חיי השתנו בזכותו, 3 שנים מאוחר יותר. בזכות R אחד כזה אי שם בדרום הרחוק.

רצה הגורל ובמהלך השרות הסדיר, בשבת אחת לפני 17 שנה לערך, נפלתי בהגרלה ונשארתי שבת. ככוח תגבור היה אמור להגיע נפתלי, מילואימניק מיחידת האם שלנו. בעוד אני סוגר את שער הבסיס בצהרי יום שישי, אחרי יציאת אחרון החיילים, וחוזר לספור את האבנים שסביב הבוטקה של הש"ג, אני שומע רעש מרוחק. ההד שמוחזר מההרים לא השאיר הרבה מקום לטעות – אופנוע. כעבור חצי דקה הופיע צמד נקודות אור צמודות באופק שהלכו וגדלו. את האופנוע מהר מאד זיהיתי כ-R. לא, לא רק מחוברות בסטימצקי – היה אחד כזה שהיה חונה באופן קבוע במדרחוב הירושלמי, ואשר היה זוכה ממני להרבה מבטים ארוכים וחוקרים.

ה-R מגיע ונעצר. "פה זה שום מקום?", שואל המילואימניק תוך כדי הרמת המשקף. "לא, פה זה אי שם פה בסביבה…" אני עונה לו בלי להביט בו, ורק סורק את ה-R. מפשיט אותו מהפיירינג במבטים חודרניים. "תכנס…" אני בסוף עונה לו ופותח את השער. "אתה יכול לחנות פה בפנים", אני מכוון אותו. כן בטח… שיהיה לי משהו אחר להסתכל עליו בשמירה. וכך במשך כמה שעות רק עמדתי והסתכלתי עליו.

אט אט החלה לרדת השמש ולצבוע את ההרים בגוון רך יותר. "אתה רוצה סיבוב?" אני שומע פתאום את קולו של נפתלי מאחורי. "מה?… אני?…" אני שואל, מתעורר מהחלומות בהקיץ שמשרה השילוב הלא ברור הזה של מדבר דומם מצד אחד ו-R נוצץ מצד שני. אני מנענע את הראש כדי לחזור להכרה ולהבין את פשר השאלה. "אין לי רישיון… " אני עונה בקול רועד. "אה…" עונה נפתלי, "רכבת פעם על אופנוע?" הוא ממשיך וחוקר. "לא ממש… רק סיבוב קטן פה ושם … 50 סמק, לא יותר….", אני עונה. "אז בוא אני אקח אותך סיבוב… רוצה?" הוא שואל, מנסה לגרום לי להרים את הלסת השמוטה, ולהחדיר מעט חיים במבט הדבילי והמזוגג אותו אני עוטה בשעות האחרונות.

את בעיית ה"אין קסדה" אני פותר מייד, ושולף מחדר הכוננות הסמוך את הקפל"ד הראשון שאני רואה – משהו עתיק מודל תרפ"פו, אבל לפחות עם רצועות וקשירה נורמאלית.

נפתלי שם גם הוא קסדה, עולה על ה-R ומניע. המנוע עובד מאד לא רגוע והסרק לא סדיר. ניכר בו במנוע, שהוא רק רוצה לעבוד מהר יותר, וכל שנייה שהוא עם מצערת סגורה נרשמת לחובת הרוכב. את הצליל הזה אני כבר מכיר, אבל הפעם זה שונה, הפעם אני שומע אותו מתחתי. פעם הראשונה בחיי אני ארכב על אופנוע "אמיתי", כזה שרואים בעיקר בנייר כרומו דובר אנגלית. נפתלי מסדר את הקסדה ומסביר לי. "פה את הרגלים… פה את הידיים… תזהר לא ללכת אחורה.. תשען קדימה… יהיה בסדר…". הכל נבלע תחת צלילו החסר שקט של ה-R. "מאד לא אחיד הסרק הזה", אני שוב מהרהר ולא מצליח להצמיד משמעות מעשית לדבריו – ההגיוניים, כנראה – של נפתלי. "למה המנוע הזה לא עובד חלק?", את ז-ה אני לא מצליח להבין!!

"אותוה בסדדדדר?" שואל נפתלי בקול עמום מתחת לקסדה. "כן!" אני עונה לו, כשאני יודע ש"בסדר" זה הדבר האחרון שאני מרגיש עכשיו. הוא משחרר בהדרגה את הקלאצ' ונותן גז. אנחנו מתקדמים. כביש גישה קצרצר מחבר אותנו לרצועת אספלט רחבה, ישרה וארוכה ארוכה, הצמודה לבסיס. אין איש באופק, אין רכבים, אין ציוויליזציה. רק הרים שקטים צבועים אדמדם של שקיעה, מחזירים בריבית דה-ריבית את הצליל שפולט הכלי המטורף הזה עליו אני יושב כרגע.

הגענו לרצועת האספלט. ה-R גולש באיטיות, ונפתלי מטה אותו בעדינות בכוון הנכון. מולנו מסלול המראה ללא סוף, ובאיבוד הדעת שאני מרגיש, כנראה גם בלי התחלה. "אתתתה מוווכן?" אני שומע את נפתלי שואל אותי. "כן!" אני צועק לו, ומהדק את לפיתת הידיים על הידית שמאחורי. רועד מפחד.

צליל המנוע עולה ואנחנו מתחילים לנוע קדימה, תוך שבריר שנייה מורגשת הקפיצה קדימה, כשהקלאצ' משוחרר לחלוטין. ואז זה קורה. הסל"ד הלא סדיר כל כך הופך בבת אחת לצווחה אדירה ואנחנו משוגרים קדימה. אני מרגיש שאוטוטו אני עף אחורה ומחזיק עוד יותר חזק בידית, מתכופף, מחבק חזק עם הברכיים. ה-R מאיץ… ומאיץ.. ומאיץ… הינה מגיע הילוך שני. קלאק! והמשיכה שוב מתגברת. אני עוד מצליח לקלוט את נפתלי מושך את הגז עד הסוף. תחושה של המראה… הפרונט מתרומם קלות, ונפתלי נשען קדימה ואני אחריו. אני מנסה להציץ לראות את הספידומטר. העיניים מתמלאות דמעות. לא משהו הקפל"ד הזה. אני מצליח לזרוק מבט קדימה. בוווום! הילוך שלישי. הנוף נמרח ומתבלבל לי לגמרי. המשיכה הזו קדימה שוב מאיימת להעיף אותי. אני מצליח לראות את מחט הספידומטר חולפת את הספרות 200, והעיניים מתמלאות בדמעות – בעיקר מהרוח, אבל לא רק.

ואז מגיעה רגיעה. נפתלי סוגר את הגז ומתחיל לבלום. בהתחלה הוא עושה את זה בהדרגה – בוחן את רמת האחיזה שלי באופנוע. הידיים משמשות עכשיו כעוגן שמונע ממני לעוף קדימה. עוצמת הבלימה מתגברת, אפשר לשמוע אוושה חזקה מקדמת האופנוע. אני נמעך קדימה, מרגיש לגמרי חסר שליטה, המהירות יורדת, ואחרי מספר שניות אנחנו כמעט עוצרים.

נפתלי מטה קלות את ה-R ימינה לכיוון השוליים, ומטה את הכידון שמאלה כדי לבצע פרסה מושלמת. עוד כמה שניות וכל הסיפור הזה קורה שוב, אבל בכיוון השני.

בסך הכל שתי האצות ובלימות חזקות מ-0 למעל 200. כמה זמן זה לוקח? חצי דקה? דקה? לא יותר. אבל לי זה נראה נצח. אומרים שבמצבים כאלה המוח עובד מהר, ותחושת הזמן משתבשת. אצלי לא רק תחושת הזמן השתבשה.

ירדתי מה-R ברגליים רועדות, ידיים כואבות, אוזניים לוחצות ועיניים דומעות. פסעתי באיטיות הצידה, כאשר נפתלי נע באיטית לכיוון נקודת החניה. ושוב פעם אני שם לב. הסרק, ממש, אבל ממש לא יציב.

*    *    *

הימים שאחרי אותה רכיבה קצרה היו משמעותיים מאד עבורי. שבוע אחרי זה כבר התייצבתי בבית ספר ללימוד נהיגה. כעבור עוד מספר שבועות כבר קרטעתי על GSX400 מחורבן, שמשיכת מצערת מעל 50 קמ"ש הניבה קרטועים, בק-פיירים ותחושה שהוא, אני, וכל מי שברדיוס 100 מטר, תיכף מתפוצצים. עוד כמה שבועות וכבר הייתי עם רישיון ביד, בדרך לחפש את האופנוע הראשון. מאז, ועד היום, במשך 17 שנה לא הפסקתי לרכב, וגם אין לי כוונה להפסיק. והכל, הכל התחיל בגלל רכיבה אחת קצרצרה על GSX R750.

מזל טוב לך, אופנוע מיוחד. אני יודע ששינית את עולם האופנועים, ונבחרת לאחד מעשרת האופנועים החשובים בהיסטוריה. אבל דע לך – גם את חיי שינית, ובשבילי אתה הראשון ברשימה. מזל טוב.

לטור האישי של טל שביט: "הייתי שם"

לטור של רענן כרמיאלי: "המלך ג'יקסר בן 30"