צ'ורה נוסע לאמריקה

תראו איך אפשר לגמור רכיבה, לקחת עיפרון ונייר ולשרבט תחושות עילאיות בשורה אחת: "בימים מסויימים אופנועי העידן החדש מסוגלים לספק לך את ההנאה המרבית שאתה יכול לקבל כשאתה לבוש".

האנטר תומפסון הטוטליסט כתב את זה ואם אתה מחפש המחשה מציאותית לאמירה הזו תלך להופעה של כריס פייפר או רוק בגורוס, תעמוד בצד ותראה צעירים עם עיניים דלוקות שנמצאים על סף אקסטזה, ומיד תבין הכל. מי שלא בעניין רואה חוליגן משתולל עם אופנוע, אבל מה שהם רואים זה מכונה אלוהית שחגה בצורות גאומטריות מרתקות מנותקות מחוקי הפיזיקה ההגיונית, מתנשמת, גונחת, מתפתלת, והיצור האנושי שעליה עושה איתה אהבה פראית. ככה היה ג'ימי הנדריקס עם הגיטרה וג'ים מוריסון עם המיקרופון. אין מי שיצריו פועמים שלא רוצה להיות שם במקומם.

אז הם מנסים גם. הרוב מוותר אחר נפילה או פציעה אחת או יותר, אבל אלה שהכישרון לוכד אותם ימשיכו בנחישות. הם יחלפו על פני המוקדמות, יעלו לרבע הגמר, ויחפשו כביש נידח בו אפשר להתאמן ללא הפרעה. יש בארץ כמה כבישים נידחים שאפשר להשתמש בהם לא רע רוב הזמן, אבל פעם היה לנו כביש יחיד ומיוחד ששבר כל רייטינג  בתחום וקראנו לו בית אריה. אורכו היה כשניים וחצי קילומטרים בלבד שלא הוליכו לשום מקום, אספלט טוב ולא משומש שהתאים לשימוש לאופנועים בלבד, והכי חשוב – ריק כל היממה. הוא כמובן הפך למקדש-מעט ובתקופה מסויימת תינו עליו כל כך הרבה משגלים מוטורים לוהטים שיכולנו לדמיין את האספלט עולה באש מלמטה.

ימי שישי במקום היו למפגש חברתי ענק. חוץ מהרוכבים הספורטיביים הגיעו לשם אנשים נשים וטף, אופנועים מכל סוג ומין, נערים עם כלי הבתולין שלהם – משהו ראשוני בסמ"ק נמוך, החברות שלהם, קטנועים, חרדים שרצו להתרגש עם פרשת השבוע מסוג אחר, ועימם תינוקות של בית רבן. זה הסתכם בהמון-המון צופים. במשך כמה שעות יפות ריחפה באויר תערובת ריחות נהדרת של בנזין שרוף מתכת לוהטת וגומי תוסס ומפעפע. יעפים באו והלכו, אופנועים הגיעו מעבר לגבעה על גלגל אחד ועצרו על גלגל אחר. בצד עמדו הכוכבים ושיחררו לציבור המעריצים מידע וטיפים איך להרים ווילי ואיך להוריד ברך. תחשבו מה שתחשבו ותגידו מה שתגידו, אבל במדינה שאין מסלול או מגרש סגור אחד שמיועד לאימונים מהסוג הזה, טוב שהיה לפחות את המקום הזה.

הכביש הזה נסגר כשביום רע במיוחד לפני שנתיים בדיוק מישהו עשה שגיאה פאטאלית שהסתיימה בצורה הכי גרועה שיכולה להיות: 2 הרוגים. שופלים אכזריים באו ושפכו ערמות חול גדולות, האספלט נעלם והתיאטרון התפזר. שוב הרשות הכניסה את הבעיה למגירה בארון. לא רואים אותה אז אולי היא לא קיימת. יופי.

אחד ההרוגים היה חן אגוז.

בשביל שתבינו מה היה חן אגוז לסצינה הזו, אני מכניס אתכם לדף פייסבוק שנפתח לאחר מותו. יש בו 18 אלף חברים וכל כמה ימים עולה פוסט לזכרו. לכל תיאטרון שוליים יש את להקת השחקנים שלו וחן היה כוכב הלהקה. יש אנשים שמתברגים לצמרת בזכות קשרים ויש מי שנמשחים למלכים בזכות כישרון. חן היה כישרון ענק וכמו כל הילדים שגדלו פרא בסצינה הנרדפת הזו, הוא למד לבדו ועל בשרו איך ומה צריך לעשות בשביל שהאופנוע ייצא מולו במחול, ירקוד איתו סלסה וישיר איתו בדואט. הוא גם ידע כמובן שאי אפשר לקיים לעולמים את הרכיבות האלה בחצי כביש שתקוע בשום מקום שבמקרה נסגר לתנועה, וחשב שכדאי יהיה למסד את הלימוד והעברת הידע ולהקים מקום מסודר ללימוד פעלולי רכיבה. יחד עם חברו בן-אל שרון המכונה צ'ורה, הם תיכננו לצאת לחו"ל ללמוד את התורה בקבוצת סטאנטים מקצועית מוכרת וידועה, לחזור ולהרים בית ספר.

מותו לא רק שניפץ את כל התכניות אלא גם הכניס את כל שחקני תיאטרון הפרינג'-סטאנט לדיכאון. הם נפוצו לכל עבר והתפרקו נפשית. בן-אל לקח את זה קשה מאד ועבר טלטלה חזקה שהשביתה אותו לחצי שנה. חצי שנה ארוכה שבה הוא הסתובב אבוד ומדוכא בעולמו הפנימי, ישב בבית, אכל יותר מידי ולא נגע באופנוע. בסיום תהליך ההחלמה הוא קם והתנער וחזר לעסוק בתורה במצוות ובמעשים טובים והחליט שהוא ממשיך את החלום המשותף שלו ושל חן אגוז ללמוד סטאנטות בארה"ב.

יצר קשר עם קבוצת TEAM NLB. באמריקה יש כמה וכמה קבוצות פעלולנים והן נודדות ממקום למקום למופעים ארציים. צ'ורה אומר שאפשר לדמות את זה לקבוצת כדורסל שנוסעת למשחקי ליגה במקומות שונים. לפי האנלוגיה הזו הוא הולך להיות שחקן ספסל, לפחות בתקופה הראשונה.

הסכימו לקבל אותו ולעזור לו קצת בהתאקלמות. מכר את האופנועים כדי לממן, ובשבוע הבא הוא ממריא. כשיחזור יש לו רצון וכוונות למסד קצת את עסק הפעלולים שיהיה מסודר כמו בתי הספר לרכיבה מתקדמת, ושלא כל מי שרוצה להרים גלגל יילך לחפש כביש נידח.

אנחנו בדו"גיגים נשמור איתו על קשר ואם הוא ישלח עידכונים נעביר הלאה. סך הכל תחום מרתק שבקושי נחשף עד היום.