2 קיסרים סינים

אחח יא מוטקה

מה עושה אדם שנקטעה לו אצבע? – בוכה? רץ להתאשפז? נרשם בביטוח לאומי כנכה? בודק עם הביטוח איזו בוחטה תכנס לו לכיס? הולך להתאמן בחילוץ ג'יפים מתעלות?

אביב קדשאי היה הישראלי הראשון שעשה את ראלי גרנדה-דקאר. זה קרה בינואר 1996 וכולם יודעים לדקלם את זה, אבל מה שכולם לא יודעים זה ששנה קודם – בדיוק איך שמארגני הראלי קיבלו ממרוקו את הסרת המגבלה על כניסת ישראלים – נרשם ויצא לגרנדה בספרד איש עם אופנוע לעשות את הדקאר. לבדו יצא בלי צוות סיוע, כמו חזי עלון 10 שנים אח"כ. בגרנדה, איך שפורקים את האופנוע מהאניה הוא תוחב את היד למקום מיותר ומאותו יום הוא מסתובב בינינו עם חצי אצבע פחות.

קוראים לו מוטי אלדר ואני מעיד בשבועה על ספר התנ"ך הקדוש שמה שהוא יודע לעשות עם 9.5 האצבעות שנשארו לו רבים מאיתנו לא עושים גם אם היו להם 20.

אז מה עושה אדם שנקטעה לו אצבע? – קודם כל מבין שהלך על המיזם הזה וחוזרים הביתה. אח"כ הוא נזכר שלפני היציאה לאירופה הוא נרשם לסדרת אימונים לקראת מסע 'כאמל-טרופי' וממהר לצלצל ולהודיע שהוא חוזר ושישאירו אותו ברשימות, ואחרי יומיים הוא מוצא את עצמו בתחתית איזה ערוץ באמצע המדבר, מושך ומעלה דיפנדרים בעזרת כננות ידניות. באותו שבוע הוא למד את תורת חילוץ רכבים מתהומות בעזרת כננת ידנית ומכפלת גלגליותיה.

ג'יפאים מכירים את זה, אבל אנחנו שרגילים לצאת מתעלות על הגז, חייבים הסבר: האביזרים הנדרשים הם יתד ארוכה – חצי מטר לפחות וחבל סנפלינג – 100 מטר לפחות. כמה שיותר גלגיליות יעזרו למתמטיקה של מכפלות וכמה שיותר מכפלות – חילוץ יותר קל. הנה דוגמא באור וצבע איך ישי מושך ומעלה לבדו את האופנוע בעליית דרדרת זוועתית:

 

והנה סרטון שני ובו מככב עמוד חשמל מזדמן וטמבון חזק של עובר אורח טוב לב:

 

אני יכול לשבת פה ולקלוד עד זוב אצבעות את תולדותיו ומעלליו של מוטי אלדר ואתם לא תשבעו, אבל הפעם נסתפק בשורה אחת מתומצתת מאפיינת ומסכמת שכוללת 4 סעיפים: הוא באיזור ה-50, הוא אופנוען בנשמה, הוא טכנולוג ברמה גאונית, והוא לא הולך לישון אם לא עשה משהו מיוחד או פיצח אתגר מעניין באותו יום. אתם תסלחו לי אבל תסתפקו בזה ותאמינו לי שיש לכם את כל הסיבות לכעוס עלי שאני קמצן היום.

עכשיו אתם מבינים למה מכל האופנועים שיש לו ושהוא יכול היה לצאת איתם לראלי הוא בחר במשהו סיני בן אלף שנה מתקופת שושלת מינג שהשמועה מספרת שהוא מונצח על גבי קנקן תה מחרסינה שבירה. עם הדבר הזה הוא נלחם בכיף גדול 3 ימים.

 

ברווז בנוסח סצ'ואן

מסלול נדידת אופנועי הב.מ.וו בטבע ידוע וכל בימרולוג מתחיל יספר לך שהוא מתחיל בגרמניה איפשהו בשנות ה-30 במאה שעברה כשפס ייצור עובר לרוסיה ומשם נודד לסין. קונים, מעתיקים ומעבירים הלאה. מדהים איך הטכנולוגיה ששימשה את הנאצים לפני בערך 80 שנה ממשיכה ומשתכפלת ומתגלגלת בשרות העולם הפשוט והאביון הזקוק לכלי רכב בסיסיים ואמינים. סין מלאה באופנועים האלה והם כלי תחבורה עממי ונפוץ שם שנים רבות.

יום אחד קופצים כמה חברים מעמק יזרעאל לבקר בסין חבר שלהם (עופר לוי ז"ל, אבא של יוני) שגר שם תקופה לצורך עסקיו, והוא בא לקבל אותם בשדה התעופה עם אופנוע כזה, ובהתחלה כולם מתפלאים מה הוא רוכב עם ענתיקה כזו והוא טוען ש"פה זה ככה חדש ורק המראה עתיק" ואחרי שכולם גומרים לגחך הם נגנבים, ואחר כך שואלים איך אפשר לקנות כזה ולהביא לארץ.

או, יפה, אי אפשר לייצא אופנועים כאלה חדשים מסין כי חסר איזה הסכם סחר כלשהו, אבל בהחלט מותר להביא משם אספנות ולשם כך צריך ומספיק למצוא שלדה בת 30 שנה שאפשר להלביש עליה חלקים חדשים שממשיכים להיות מיוצרים באותו שטנץ כמו בגרמניה שלפני המלחמה ההיא.

ועכשיו התהליך הוא כזה: קודם מוצאים שלדה, מעמיסים ונוסעים אל מכונאי מומלץ. המומלץ הזה גר בדרך כלל בכפר וליד הבית יש לו סדנה משוכללת שמורכבת ממחסן פחים ישן, רתכת, ודיסק חיתוך. את השלדה שהבאת הוא ממקם במרכז הריצפה אחרי שפינה בבעיטה כמה ברזלים שהיו שם והפריעו, לוקח את הדיסק והרתכת, משתופף בכפכפים ופוצח במעשה המרכבה. בשיטה דומה, הוא גם צובע (חאקי בעיקר), מרכיב כמה מיכלולים שקנה בעיר הסמוכה לפי טביעת עינו והבנתו, והנה יש לך אופנוע אספנות מוכן ומזומן לייבוא. שיגעון.

ככה הגיעו לארץ כ-10 כלים. אף אחד לא ממש זהה לשני. כל האפיזודה הזו התרחשה לפני 8 שנים, דגמתי אותם אז, אמרתי בהתפעלות מעושה "איזה יופי" ושכחתי מהשטות הזו כמה שיותר מהר עד שפתאום קופץ לו מוטי ומכריז שאם להיות נאמן לרוח הגרט, הרי אין משהו מתאים יותר מהעגלול הסיני שלו, שולף אותו ממעמקי המרתף והוא וישי יושבים למתקן אותו לשלושה ימים של רצח אופי ויופי.

 

איש הסירה

החותר בסירה הוא ישי. לישי יש עדיין את כל האצבעות אבל אף פעם אין לו זמן. הוא נורא אוהב לשמח אנשים בכל מיני מתנות קטנות ומחוות פעוטות ורואה לעצמו זכות אם תרם עוד ניצוץ של אושר לעולם. אנחנו נורא אוהבים לשתות בירה ולקשקש על אופנועים וגרוטאות אבל הוא בקושי זמין בשביל זה למרבה הדמע והעצב, כי כל היממה מאורגנת לו במין סדר צפוף שכלליו לא מובנים לי עד גמירא. מה שיוצא מזה שלמדתי להסתפק במועט ולשמוח בחלקי כל פעם שהוא מפנה 10 דקות בשבילי, ולכן שמחתי בחלקי מאד שהוא הצליח לחלץ לעצמו 3 ימים של כיף וחברות עם מוטי בהתעסקות עם הדברים האהובים עליו, ואני יכול לבוא לבקר אותו שם ויש לו 10 דקות בשבילי. לפלא בעיני איך האיש הארוך פול-סייז הזה דחס את עצמו לתוך הכוך הצפוף והעמוס הזה וקפץ החוצה ופנימה כמו קנגורו במשך חצי שבוע. איש מסור מאד לתפקידיו. זה בטבע שלו.

זהו, עד כאן 60 שניות על ישי ורק נוסיף שהם הביאו איתם את יואב שמואלי עם הטויוטה כצוות סיוע אבל התברר שלא ממש צריך סיוע אז הוא ערק והצטרף לשורת המתנדבים שהלכה וגדלה בטור גיאומטרי מיום ליום.

 

הקונספט הגרוטאי

המסלול יצא ממצוקי דרגות, ירד לקליה, נכנס לארץ המנזרים (קסר-אל-יהוד), עבר לבקעה, וחניון לילה ראשון בבית השיטה. ביום השני עברו את רמות יששכר, גלשו לכינרת, עלו לרמה ליד קיבוץ האון, וחנו בלילה בגשר אריק. למחרת עלו ממגדל לבקעת בית נטופה וסיימו בבוסתן הגליל ליד עכו. סה"כ כ-400 ק"מ שהוגדרו "C2C" = ים אל ים.

אופיר אמיר מקיבוץ מזרע, היוזם והמארגן, הוא דמות תמימה ומאמינה ברוגע האנושי וביכולת אילתוריו. מהתבוננות במסעות גרוטאות עולמיים הוא בישל את הגרוטראלי הישראלי שהעקרונות בבסיסו הם: להעניק לאנשים שאין להם ג'יפים גיבורים חווית שטח במחיר של שבוע נופש בחו"ל, ולחבר בין אנשים זרים שאחרי 3 ימים יהיו לאחוקים. כיוון שכך הוא גובה מכל אחד 650 ש"ח שמשמשים להוצאות בלבד. אני מאמין שלא נשאר לו מזה משהו לרווח אישי אחרי כל הדלק הארוחות והבירה שזורמת כמים. מה שמעניין זה שהרעיון לופת את הקהל חזק בנקודה רגישה בבטן הרכה, יש התלהבות עצומה, ואובר-בוקינג בהרשמה. אבל הוא לא רוצה לקפוץ מעל לפופיק של עצמו אז הוא דוחה כל מי שפנה מעבר ל-20 הראשונים ואחד העקרונות שלו שבכל מסע המשתתפים יתחלפו. אין כפל מבצעים. לפיכך נוצרה פתאום דינמיקה חדשה שאלו שקיבלו דחיה מבקשים להתנדב ולעזור במנהלות ויצא שיש לו צוות גדול ורחב של נאמני רכב הבית שהולך אחריו בעיניים קשורות ועוזר לו להרים את ההפקה היפה הזו.

בכלל, יש לו המון רעיונות יפים איך לפתח את תנועת הגרוטאות העממית הזו ולפצל ולהפריט אותה למסעות משנה. הנה כמה מהם: גרוטא-לילה – נוסעים רק בחשכה, גרוטא-בנות – רק למין אחד מתוכנו, גרוטא-דוס – מסע אמצע שבוע לשומרי שבת, גרוטא-בוץ – שבטח יקרה בחורף, והכי מתבקש – גרוטא-נוע – לדו גלגליים בלבד. הוא מתכנן להרים אירוע אחר כל חודשיים ככה שכל רשימת ההמתנה עשויה לבוא על סיפוקה מתישהו. תהיו רגועים.

העקרונות המוצקים שלו מתרככים משהו כשזה מגיע למסלול. הוא קובע היכן תהיה נקודת החניה בכל יום וממליץ על תוואי מסוים שנתון לפרשנות אישית. מי שקשה לו בשטח – שיחתוך לכביש. גם מוטי וישי התמודדו עם המכשולים לפי הבנתם ולפי זוית השמש בשמיים עם רדת יום. אתה ממש לא רוצה לגשש את דרכך עם המוטציה הסינית במשעולי הרים ובין תעלות מים בנפול החושך עלי ארץ.

אז "לפי הבנתם" התברר כלא רע כי גרוטאת החאקי החזיקה מעמד עד 5 ק"מ מהפיניש-ליין, כמובן בעזרת עידוד טכני ערני מצד הצוות, ואז – אחרי חציית כביש במעבר תת קרקעי, הם מצאו את עצמם בתוך תעלה שלצאת ממנה אי אפשר בלי לבקש מהגברת הזקנה שתקרע את התחת קצת. במקום את התחת הגברת קרעה את ההינע הסופי ואת הישורת האחרונה הם עברו במשיכת חבל של מתחרה אחר. אם הם היו מחפשים לעצמם חיים קלים הם היו משאירים את הסיני הזקן בבית ובאים עם קטנועים כמו הארבעה של הפלחה מקיבוץ שריד שבלעו את שלושת הימים כאילו כלום, אבל מי מחפש חיים קלים לעזאזל, בשביל זה באנו?!

צילום ועריכה: צוות yakhead production

 

ועכשיו – בדיחה: יהודי אמריקאי עשיר שולח את בנו המפונק לישראל עם ארנק מלא ואומר לו: "לך תמצא לך אפיק השקעה נבון ותהיה עצמאי וגם ציוני". אחרי חצי שנה הוא מרים טלפון ומתעניין מה המצב. "לא רע – אומר הבן – פתחתי חנות לציוד סקי בתל אביב". האבא מתפלא: "אתה בטוח? בישראל? סקי?… ואיך הולך?". אומר הבן: "עוד לא נכנס גרוש, אבל הפוטנציאל כנראה טוב כי עד עכשיו נפתחו לידי ברחוב עוד 3 חנויות כאלה".

באוקטובר 2015 נולד הגרוטראלי והוציא מסע ראשון. בערך חצי שנה אחרי כן יש לנו 2 מסעות של גרוטאות: 'גרוטראלי' ו'גרוטאשטח', והשמועות מספרות שכבר יש יזמה חדשה לעוד אחד. אם אתם חושבים שאחד לא בא על חשבון השני – תחשבו שוב. כמו אמבות אנחנו מתפצלים מתפלגים ונחלקים במקום להתעצם ביחד. מוזרים אנחנו.

כתבה של איציק הלפרין ששודרה בערוץ 1: