איך כמעט זכיתי בפרס

אבא שלי התחיל לפתע לגעות מצחוק כשהוא קורא מתוך הסלולארי החכם שבידו. "תראה את הכתבה הזו", אמר – "טמבלים שנהרגו בזמן ניסיון להצטלם בסלפי", הוא צחק בהנאה. גיחכתי איתו בנימוס – "תביא, תביא לקרוא". עוד אתר ששמח לצחוק על תרבות הפייסבוק אבל עושה הכול כדי לתדלק אותה בקישורים וסרטונים למען לייקים ונתוני צפייה?

מעל כל אלו, התנוססה כותרת בסגנון: "האנשים שצריכים לזכות בפרס דארווין על שהצליחו למות בצורה כה מטומטמת".
על פי ויקיפדיה, פרס דארווין הוא פרס הומוריסטי המוענק לבני אדם אשר "סייעו לאנושות לשפר את מאגר הגנים שלה, וזאת על ידי סילוק עצמם מהעולם או סירוס עצמי בדרך מטופשת במיוחד".
ויש שם דוגמאות הזויות במיוחד להמחשת הטיפשות: ההוא שקפץ ממטוס כדי לצלם צנחנים אבל לא לקח מצנח בעצמו, או גנב המתכת שחתך את כבלי הפלדה של מעלית, כשהוא בתוכה, וצנח איתה אל מותו. ואי אפשר בלי הנקודה הישראלית: שלושת המחבלים שנהרגו כי המטען שלהם התפוצץ מוקדם מהצפוי מאחר ולא היה מכוון לשעון הקיץ אליו עברו יום קודם לכן. אין ספק, לקט משובח של טיפשים חסרי מנוח.

למרות גישת ה"יודע כל" שלי באותו רגע, קראתי את בעיון את לקט מקרי ה"כמעט מת תוך ניסיון לצלם את עצמו". ובאמת, איך לומר – היו שם כמה אידיוטים ברמות על. מהסוג שגורם לך להתפלא איך הם בכלל הצליחו להגיע לגיל בגרות כדי להיהרג כך. לדוגמה, ההוא שהלך לאחור כדי לשפר את תמונת הסלפי בה חשק, עד שנפל מפי התהום אל מותו. או הגברת שהתקרבה יותר מדי לתנין, "כדי שייראו אותו איתי בתמונה", והיו צריכים 3 גברים ולום מתכת גדול כדי לפתוח את הלסתות שלו מעל הרגל שלה. אתם יודעים, אידיוטיזם איכותי שכזה.

חייכתי חיוך רחב, אבל אז הסתכלתי על קסדת השואי המאובקת שעל המדף.

אוופס… אני מכיר מקרוב אידיוט שכזה.

זיכרון ישן. הצדדים מתערפלים בעננים מטשטשים: פלאשבק 16 שנים אחורה.

סקניה, חבר לקבוצת הרכיבה שלי, מתקשר עם הברקה: "ברכיבה הקרובה בשבת בבוקר, אני מביא מצלמת וידאו עם קלטת ריקה". הרעיון היה פשוט אבל גאוני: הרבה מסקינגטייפ סביב המצלמה המגושמת וסביב זנב האופנוע, מוודאים שהעסק יציב יחסית ולא יעוף בפניות ו…הופ! הנה לך צילום אה-לה-גראנד-פרי כמו ביורוספורט!

הימים הם ימי הכניסה של מצלמות הסטילס הדיגיטליות לשימוש חובבים, אין עדיין מצלמות משולבות בתוך הסלולריים שיכולות לתעד היטב אופנועים בתנועה ולהזכירכם, מדובר בערך על 5 שנים ל-פ-נ-י שהומצאה מצלמת הגו-פרו הראשונה. סלפי? מי ידע מה זה בכלל?

אבל יש וידאו! מגניב! (אז המילה הזו הייתה פופולארית ומי שאמר "מגניב" לא נחשב לזקן).
כמובן שהסיבה הרשמית להצטלם, סיבת ההצטדקות אם תרצו, הייתה בכלל חינוכית: "ככה נראה אם תנוחת הרכיבה שלנו נכונה, נוכל להשתפר ולרכב נכון יותר ובטוח יותר" – עלק…
בפועל, זו הייתה הזדמנות פז ליצר הנרקסיזם הפרטי שלי לבוא לידי ביטוי. יש!

"משלוש יוצא אחד" ואני נופל בהגרלה להיות הראשון שאליו תוצמד מצלמת הוידאו. בעסה. זה אומר ששני המצולמים שירכבו מאחורי על גבי הקאוואסקי נינג'ה 9 (סקניה) וההונדה סי.בי.אר 600 (קובי) יזכו לראות אולי את ישבני המפואר ואת סגנון הרכיבה הנפלא שלי, אבל בתכל'ס, הם ייהנו מזמן מסך בעת שאני יתפקד כמצלמת רחף בעבורם. אבל היי! סבלנות. מיד אח"כ יגיע תורי, לא?

אני מוביל, הלוך וחזור, על קטע הכביש המוביל ללי-און באזור הרי ירושלים. שלושתנו טחנו את הקטע הזה כבר עשרות פעמים. פעם אחת הנינג'ה 900 צמוד על הזנב שלי וההונדה עוקב מאחור, וברכיבה השנייה הם מתחלפים ביניהם כדי שגם לקובי תהיה הזדמנות להשכיב מול המצלמה.

עוצרים בצד מפוצצים באדרנלין אחרי ששניהם זכו לזמן מסך מספק לטעמי.
"זהו" אני קובע. "עכשיו תורי". מפרק בהתרגשות את המצלמה מזנב הימאהה שלי, כדי שזו תורכב על קצה הנינג'ה הירוק. "אבל תיתן גז, אה?", אני מתרה בסקניה. "שלא אצטרך להאט בשבילך בסיבובים, כן?" אני עוקץ בחיוך והתרסה אבל מקווה מאוד עמוק בפנים שאוכל להידבק אליו. סקניה הזה דפוק אמיתי זה בכל הקשור לקצב רכיבה.
"ושלא יהיה ספק", אני צועק עמום דרך הקסדה הסגורה לעבר קובי – "אני ראשון מאחורי המצלמה!", כדי לקבע את העובדה שאני צריך לספק את יצר הנרקסיזם שלי לפני כולם. חסר לכם אידיוט?

מנקודה זו ולשלושת הימים הבאים, העניינים כבר מאוד מטושטשים ומעורפלים עבורי. החבטה הייתה חזקה למדי וגם זעזוע המוח לא היה קטן.
קובי יספר שסקניה זינק מהר מאוד קדימה ואני נאבקתי, די בהצלחה לדבריו, להיצמד מאחור. מהר מאוד נאבדנו לו קדימה ומהר אל תוך הפניות. "בחיים לא ראיתי אותך רוכב בקצב שכזה", יספר אח"כ. נו ברור! הרי, "סלפי וידאו" עמד הפעם על הפרק!
עוד יספר קובי, כחלק מסיפורי הקרבות של אותו היום, איך הגיע לבדו לפנייה האחרונה בקטע המדובר בה ראה בזווית העין "תמונה של כרובי על הקיר".
הימאהה מעוך, טוטאל-לוסט לידי בשולי הכביש. אני שעון על קיר הסלע שממנו נחצבה הפנייה, וקסדת השואי היוקרתית, עדיין על ראשי, כשהיא שבורה בפנים.

הדבר היחידי שנדפק היטב בצילומי הווידאו האלו היה המוח. אותו אחד שחשב שצילום וידאו שכזה הוא רעיון טוב. ואם חשבתם שתמצאו כאן למטה קישור לסרטון מאותו היום ואולי אפילו תיעוד של ההחלקה, הרי שנכונה לכם אכזבה. הסוללה נגמרה והמצלמה הפסיקה לצלם בדיוק בנקודה שבה רואים אותי מניע את האופנוע מאחורי זנב הנינג'ה הירוק. כן, הכול נעשה לשווא. אידיוט, כבר אמרתי?

חזרה 16 שנים קדימה.

אני מחזיר לאבא את הטלפון. ולוקח כיסא כדי להגיע למדף הקסדות שלמעלה.
"תשמע", אני מתחיל… "אני הרי מבין בתקשורת ובעריכת תכנים לאתרים…" (מרגיש איך אני מתחיל לחרטט), "האתרים האלו אוהבים להדגיש רק את מה שמשרת את המטרה שלהם" אני מתחיל לגמגם "זה לא באמת אמיתי שיש כאלו מקרים ואנשים…אתה יודע… אל תאמין לכל מה שכתוב באינטרנט הזה"…
"בכל מקרה, עזוב אותך משטויות, ראית את הפאדיחה החדשה של המשטרה? אני אדבר אתך על זה מיד כשאחזור. חייב לרדת לחדר הזבל ולזרוק את הקסדה הצהובה הזאת לפח".

ולחבר'ה שם בוועדת הפרס של דארווין – אם פעם תחליטו לחלק פרס על "כמעט-ים", אנא ראו אותי כמועמד, במידה וחסר לכם אידיוט.