שתי אנקדוטות רומניות

רביעי מימין יושב גב סלע. הוא בן 16. לא אומר לכם כלום? אוקי, נתחיל שוב: שני מימין דניאל לייזרוביץ. הוא בן 50.

רוב החבורה המכובדת המסבה לשולחן במסיבת העיתונאים של  UPS הם אנשים שהגיעו לגיל 30 ואף עברו אותו. גיא רדר, איציק קלנר רונן כהן, יורם לביא, ואוהד רביד אפילו עברו את ה-40 וערן וולנברג אוטוטו מגיע לשם. כשאתה מגיע לגיל הזה ומחליט לצאת להתחרות בחו"ל זה כבר אחרי המון שנות רכיבה ותחרויות בארץ ואתה אומר לעצמך שפעם אחת ולתמיד תוכיח שגם בתחרויות בינלאומיות יש סיכוי שתמצא לעצמך מיקום סביר או פודיום. אז עכשיו תגידו לי מה עושה שם הזאטוט הזה עם בקבוק המטרנה? מה הוא בכלל יודע על רכיבה? איזה נסיון יש לו, איפה וכמה הוא כבר הספיק להתחרות? ובקיצור ולעזאזל – מי הוא חושב שהוא?!

אז זהו, שדווקא הוא מסמן משהו, ומעניין שזה מגיע דווקא על רקע קריסת הקונספט של חוק הסירוס המוטורי.

כשנכנס החוק לתקפו החלו ללבלב בתי ספר לרכיבה. זה לא שהם לא היו שם קודם – הם היו, אבל פתאום היה חזון ואופק: ללמד בני ישראל כידון! להכשיר את הדור הבא של הספורטאים שיצעידו את הענף למדרגה שיום אחד, אולי-אולי, תשתלב בנוף התחרויות הבינלאומי. רוכבים מצטיינים כמו זיו כרמי ותומר שמש לקחו את זה על עצמם חזק מאד וחוץ מהקטע הברור של הפרנסה ממש היתה חשובה להם האידאולוגיה של להורות ולגדל דור חדש של ספורטאים מוטוריים. כך התרשמתי.

גב סלע היה אחד הראשונים שם בחזית הבמה. הוא ואחיו הקטנים יותר. (אחלה משפחה מוטורית. אמא ברברה בילתה בנעוריה באוכפו של DR250). מהר מאד הוא נשאב לתחרויות והפליא עין ברכיבה מסוגננת ומרהיבה שנשענת על יסודות נכונים ובריאים. היה תענוג לראות.

באירופה, לנערים מוכשרים כמוהו, מיד נפתחת הדלת לבמה הבינלאומית בקטגוריית הג'וניורים. גב סלע בטח חשב שאם הוא קיבל את היסודות הטובים והנכונים, ואם הוא קרע את התחת באימונים מפרכים, אז אין כל סיבה להרגיש נחות, ובאופן טבעי ביותר, ללא מורא וללא רגשי נחיתות כמו כל ילד אירופי בגילו, הוא נרשם לתחרות אקסטרים אנדורו רומנית מפרכת. אם תשאלו אותי אז אני חושב שיש לו סיכוי טוב לא פחות מכל אחד שם בחבורה הנחמדת הזו, ואילו החוק המזוין לא היה מפריע, אני מניח שהיו שם עכשיו עוד כמה מבני גילו. דור עתיד עם אומץ ואמונה. בהצלחה לנו.

הייתי ברומניאקס של שנת 2010 כעיתונאי מסקר ויש לי בשבילכם 2 סיפורים קטנים ומשעשעים.

הרוכב האלמוני האומלל

ב-2010 הגשם היה חלק אינטגראלי מהתחרות. הוא ירד במטחים בלתי נידלים, הנהרות זרמו-שצפו באון, כפרים הוצפו, אוכלוסיות פונו, ולפחות דרך מסך הטלויזיה נראה היה שהמדינה וכוחות הביטחון בנוהל חירום. אנחנו היינו עסוקים כמובן בכיף שלנו והכיף הזה היה שקוע בבוץ עמוק, פשוטו כמשמעו. כל עליה, כל תל, כל גבעה ובטח שכל הר היו חלקלקים להחריד. טובי הרוכבים העולמיים טבלו את האף לא פעם באדמה.

אני זוכר את סיומו של היום הראשון בגבעת הטרסות המפורסמת מחוץ לסיביו כשאנדריאס לטנביכלר היה השני שסיים והגיע למעלה. זה היה אחרי שהמרשלים זרקו לו חבלים ומשכו אותו חצי מדרון. חוץ מכריס בירץ' לפניו, כל האחרים עוד היו הרחק מאחור. מי שמכיר את לטי יודע שהבחור בנוי לתלפיות כמו סוס בלגי, אבל שם, תחת שער הרד-בול של הסיום, אי אפשר היה לדבר איתו. כרבע שעה הוא ישב על האופנוע בלי לזוז, ראש בין הידיים שנשענות על הכידון וניסה להחזיר נשימה, לאסוף כוחות, ולהתאושש מהטראומה שעברה עליו מהבוקר.

ואז מישהו אמר לי שיש רוכב אחר שכבר סיים שעה וחצי קודם. התקשיתי להאמין. כשחזרנו למלון הלכתי לקרוא בלוח התוצאות ומצאתי שם בראש הרשימה שם לא מוכר. מישהו בריטי שרוכב על שרקו.

למחרת, בסיומו של היום השני, בדקתי כהרגלי את רשימת המסיימים ופתאום שמתי לב שהמנצח של אתמול מופיע במקום האחרון ולא הבנתי מה הקטע. הלכתי לברר והסתבר שהיתה לו תקלת חשמל שדפקה לו את כל היום והוא הגיע רק באמצע הלילה בגרירה של חבר. באמצע היום השלישי כבר פגשתי את הצוות שלו בשטח והם סיפרו לי שעבדו כל הלילה לתקן לו את האופנוע הגרוטאה והם מקווים בכל ליבם שהוא יסיים את היום. הבעת פניהם הביעה אי אמון מוחלט בדבריהם עצמם.

מה זה סיים? – כמו גדול! גמר ראשון ובפער גדול לפני האחרים. אז כבר הבנתי שיש לנו פה סיפור טוב על רוכב גדול שנפל עם חרא אופנוע (זה היה הדור הקודם של שרקו לפני השיפור הגדול של דגמי 2012), ורציתי נורא לדבר איתו.

בארוחת הערב הלכתי לחפש אותו. הוא ישב לבד בחדר האוכל ולעס בשתיקה. לא רציתי להפריע וחיכיתי שיסיים. אחר כך ביקשתי ראיון. התרבצנו לנו על כורסאות בפינת הישיבה והוא סיפר לי שיש לו בית ספר לרכיבת טריאל באנגליה ורק עכשיו הוא נכנס ומנסה את מזלו בתחום תחרויות האנדורו. כשאמרתי לו שנראה לי שהוא פייבוריט ותותח ושאלתי אותו מה הקטע לרכב על אופנוע מחורבן כזה ולמה הוא לא עובר לק.ט.מ או משהו סביר אחר – פניו הביעו אומללות כה רבה שריחמתיו נפש. אז הוא שאל אותי מאיפה אני ואיך הארץ שלנו לרכיבה וכששמע את התשובות אמר בהומור בריטי יבש: "אז קדימה, תייסדו תחרות בינלאומית ותקראו לה יזראליאקס"…

בשנה שלאחר מכן הוא כבר קיבל את עצתי (יה, רייט) ועבר לרכב על הוסאברג. מאותו רגע התחיל השם שלו להדהד בפסגות. עד היום.

קוראים לו גרהם ג'ארוויס.

אגזוז יושימורה

יש מחוץ לסיביו שדה תעופה קטן שמתאים למטוסים בינוניים בלבד. בטיסה הלוך ישב על ידינו במטוס טדי בלזוסיאק ששמו כבר היה מהולל למישעי בהיכל האנדורו העולמי, וחשבתי לעצמי שאיזה קטע זה שנישת האנדורו כל כך נחותה מהמקבילה שלה בתחום הכביש, ושבחיים לא יקרה מצב שכוכב במעמד מקביל בעולם המוטוג'יפי – רוסי למשל – ירוץ עם תיק אישי לא לפספס את המטוס ללגונה- סקה. הא-הא.

מי שניצח את הרומניאקס של 2010 היה כריס בירץ' הניו-זילנדי, ובתור צ'ופר העניקו לו או שהוא קנה לבד, אגזוז יושימורה חדש לאופנוע הפרטי שלו בבית. נפגשנו בשדה תעופה של סיביו והיה לו משקל עודף. הפקיד הרומני לא הסכים שהוא יעלה על המטוס וכריס בירץ עמד באולם ההמתנה כשכל התיקים שלו פתוחים ומפוזרים על הרצפה והתלבט מה לעשות.

הוא נראה כל כך נבוך שמיד התנדבתי לעזור והצעתי לו קודם כל לנעול את מגפי הרכיבה וללבוש את מעיל האנדורו. אחרי כן חיפשנו פתרון לאגזוז ופיצלנו אותו לשני תיקים. זה הצליח כי הפקיד הרומני נעתר וסיים את הפרוצדורה וכריס עלה למטוס לבוש בבגדי רכיבה מלוכלכים וסוחב תיק שזנב יושימורה מבצבץ ממנו החוצה. לא מקושר, לא פרוטקציה, לא חברים ולא קיצורי ועיגולי פינות.

וזה אחרי שהוא ניצח את קטגוריית הפרו העולמית. לך תהיה אלוף במגפיים. אתם מבינים איזה עולם זה…

תמונת ראש העמוד: עמרי גוטמן