היסטוריה: טוני ראטר

יש משהו בהישגי המירוצים של דוקאטי שהופכים אותם לסיפורי אגדות כאילו נכתבו על ידי איזה תסריטאי מהוליווד. כך היה עם פול סמארט והניצחון הגדול באימולה ב-1972, הניצחון של נילסן בדייטונה ב-1977 וכמובן הקאמבק של הגדול מכולם, מייק היילווד באי מאן ב-1979. אולי זה בגלל תדמית האנדר-דוג של דוקאטי, מפעל קטן מול המעצמות מיפן או בגלל שתמיד למרות קשיים כלכליים ומצב על סף סגירה, הוא תמיד מצא את האמצעים כדי לסחוט עוד סיפור גבורה אחד, עוד ניצחון שירשם בספר דברי הימים של עולם המירוצים.

כמובן שכל זה לא יכול היה להתרחש ללא האנשים שמסביב לדוקאטי שלולא החזון והתשוקה שלהם הדברים לא היו יוצאים אל הפועל, וכזה היה סטיב ווין, דילר של דוקאטי באותן שנים בבריטניה שהיה האיש מאחורי חזרתו של היילווד ב-1978 וגם בסיפור המופלא שלפנינו היה האיש שהגיע עם החזון והאופנוע ושימש בורג מרכזי גם בביצוע.

גם הסיפור הזה, למרות שהוא פחות מוכר וידוע לציבור הישראלי, נראה כלקוח מן האגדות וזאת משום שהפרק המדובר הזה נכתב כאשר דוקאטי הייתה בשעתה הקשה ביותר כאשר היא מייצרת בקושי 2,000 אופנועים בשנה, שניה לפני הורדת השאלטר על החברה באופן סופי, ועדיין הצליחה החברה לזכות בארבע אליפויות עולם רצופות בתחילת שנות השמונים בקטגוריית ה-TT פורמולה 2.

אבל לפני כן קצת היסטוריה.

ב-1976 קיבל ה-FIM החלטה שסבב הגרנד-פרי לא יגיע יותר לאי מאן ובכך נשברה מסורת רציפה שהחלה ב-1949. עם מעבר הגרנד-פרי מהאי-מאן אל אנגליה למסלול סילברסטון, הוחלט לייסד סידרה חדשה שנקראה TT והתקיימה בעיקר על מסלולי רחוב. בהתחלה היה סבב באי-מאן וסבב נוסף באולסטר שבצפון אירלנד, ומ-1982 התווספו לסבב גם וילה-ריאל בפורטוגל ואח"כ גם הר היהודים בספרד, אסן בהולנד וכן הלאה כאשר השיא היה ב-1986 עם שמונה סבבים. אסן היה הסבב הראשון בו המירוץ נערך במסלול סגור ולא בכביש ציבורי.

סדרת הפורמולה התחלקה לשלוש קטגוריות: פורמולה 1 עם אופנועי 600 עד 1000 סמ"ק ושתי פעימות מ-350 עד 500 סמ"ק. פורמולה 2 עם אופנועי 400 עד 600 סמ"ק ושתי פעימות מ-250 עד 350 סמ"ק, ופורמולה 3 עם אופנועים 200 עד 400 סמ"ק ושתי פעימות מ-125 עד 250 סמ"ק. הכל היה מותר ואפשרי מבחינת קומבינציה של מנוע/שלדה, ולא הייתה חובה להתבסס על אופנועים מייצור סדרתי. ב-1988 נוסדה סדרת הסופרבייק העולמית ובעקבות העלייה המטאורית בפופולריות של זו דעכה סדרת ה-TT עד שבוטלה סופית ב-1990.

כמו שציינו למעלה, כל הסיפור המופלא הזה מתחיל עם סטיב ווין שהחליט ב-1981 להשתתף במרוץ הפורמולה 2 שיערך באי מאן. לשם כך הוא רכש דוקאטי פאנטה SL500 שעבר תאונה והכרז כטוטאל-לוסט, הגדיל את הנפח ל-600 סמ"ק חיזק את השלדה וקרא לטוני ראטר לבוא ולנסות את האופנוע. ראטר, למרות היותו בן 40 אז היה רוכב פעיל מאוד שבאמתחתו מספר אליפויות בריטיות וכן ניצחונות באי מאן (חלקם במסגרת סדרת ה-GP העולמית בקטגוריית ה-350 סמ"ק) ובנורת'ווסט 200. ראטר מספר שכאשר הגיע לבחון את האופנוע הוא שאל את סטיב האם האופנוע שווה משהו? וסטיב ענה לו יהיה בסדר. ראטר עלה על האופנוע ורכב מספר הקפות עד שלשמחתו המנוע התפוצץ, וקיווה שבכך הסתיימה ההרפתקה מכיוון שלדבריו האופנוע היה כל-כך גרוע שבכלל הצטער על ההיענות להזמנה. חודש אח"כ הם נפגשו שוב באי-מאן כאשר המנוע נבנה מחדש והשלדה עברה טיפול וחיזוק בסדנת השלדות של רון וויליאמס שהתמחה בבניית שילדות מרוץ. ראטר שהזיכרון המר עוד היה טרי אצלו, עלה על האופנוע והופתע לטובה עד כמה האופנוע היה מהיר והתנהג לדבריו "כמו חלום". במהלך המירוץ המהירות הממוצעת הייתה כ-164 ק"מ לשעה במסלול ההר של האי-מאן.

הניצחון באי-מאן משך את תשומת הלב של דוקאטי ולכבוד המירוץ השני באולסטר שבצפון אירלנד דוקאטי כבר שלחו אופנוע מפעל. ראטר הגיע שני במרוץ ובכך זכה באליפות העולם. זו הייתה תקופה שבה לא היה יותר מדי סיוע לרוכבים והם היו די לבדם או עם חבר או שניים שסייעו בפיטס שלא לדבר על משכורות. ראטר מספר שהחלק הכי קשה בכל הסיפור הייתה הטיסה ליפן בסוף השנה לטקס הענקת התארים.

לעונת 82', דוקאטי כבר בנתה אופנוע מוכוון מטרה, שהיה הראשון שהציג את שלדת מסבך המשולשים המפורסמת של דוקאטי. האופנוע היה בעל מנוע בנפח 600 סמ"ק שהגיע להספק של 78 כוחות סוס, עלה עד ל-11,400 סל"ד, ושקל 140 ק"ג בסך הכל. ראטר מספר במרוץ באי-מאן הייתה לו אופוזיציה חזקה מצד רוכבי הימאהה LC350RD אבל לזכותו עמדה התנהגות כביש עדיפה ובעיקר עצירות התדלוק בפיטס או יותר נכון – אי עצירות. בעוד אופנועי שתי-הפעימות שתו דלק בכמויות הדוקאטי מרובע הפעימות היה חסכוני והצליח להשלים את המרוץ כולו שכלל ארבע הקפות ללא עצירה אחת בפיטס. המרשלים לא האמינו והפשיטו את האופנוע לבדוק אם אין כאן רמאות, ראטר מספר שגם בדקו לו את החליפה לבדוק אם לא הסתיר בה כיסי דלק…

באותה שנה ראטר התחרה גם בקטגוריית הפורמולה 1 עם הדוקאטי 750 1F שנבנה בעקבות ההצלחה של האח הקטן. ראטר מספר שזה לא היה פשוט לסיים מרוץ אחד באורך של 160 ק"מ ושעה אח"כ להתחיל אחד נוסף ועוד על מסלולי רחוב כמו באי-מאן, אירלנד ופורטוגל. מכיוון שלא היו להם מכונאים צמודים הדברים התנהלו כך שאם האופנוע הצריך תיקון מהמפעל, אזי הוא נלקח לשדה התעופה  בבירמינגהם, נשלח בטיסה לאיטליה והם חיכו לטיסה החוזרת על מנת לאסוף את האופנוע, מתוקן או חדש. ב-1982, ראטר ניצח את כל שלושת הסבבים וזכה שוב באליפות העולם בפורמולה 2, האי-מאן, אירלנד ופורטוגל כאשר את האי הוא מקיף במהירות ממוצעת של 176 ק"מ לשעה והמהירות המירבית שנמדדה לו בישורת הייתה 232 קמ"ש.

שנה אח"כ, 1983, ראטר שוב ניצח באי מאן והגיע שני באירלנד ובשני הסבבים האחרים שנערכו במסלול אסן שבהולנד. זה הספיק לו לזכות שוב בתואר האליפות פעם שלישית ברציפות. במקביל הוא התחרה עם ה-750 בפורמולה 1 שם הגיע שלישי. לעונת 1984 ראטר הצליח לראשונה להגיע להסכם עם דוקאטי על תשלום של 2,500 ליש"ט עבור כל מרוץ בו ישתתף. ראטר מספר שעד 1984 דוקאטי רק סיפקו אופנוע והכסף הגיע מזכיות וספונסרים. גם סיוע מכני לא היה לו למעט שני מכונאים שהגיעו לאי מאן ב-1984. בכל שאר המירוצים הוא היה לבדו או עם עוד חבר כאשר הם מתניידים ברכב עם עגלה מאחור ועליה שני אופנועים, הדוקאטי פאנטה 600 למירוצי הפורמולה 2 וה-750 1F עבור מירוצי הפורמולה 1. כאשר נשאל באחת הפעמים ע"י מנהל קבוצת המירוצים של הונדה מהו תקציב המירוצים השנתי שלו וראטר השיב 78,000 לש"ט, ביקש הלה מראטר לעולם לא לספר זאת למישהו מהונדה.

ב-1984 ראטר שוב ניצח, בפעם הרביעית ברציפות, את אליפות הפורמולה 2 העולמית שכללה הפעם שישה סבבים והיה בכך לרוכב המבוגר ביותר שזוכה באליפות עולמית כאשר דווקא באי-מאן הוא מסיים שני אבל מנצח בסבבים הבאים. במקביל הוא סיים את העונה שלישי בפורמולה 1 על גבי הדוקאטי 1F. עונת 1985 התחילה טוב עבורו כשניצח פעם נוספת באי מאן בגיל 44, סיים שני בפורטוגל ושלישי בהר היהודים בברצלונה, אבל, במרוץ הפורמולה 1, הפעם רכוב על סוזוקי 750GSXR, ראטר עובר תאונה קשה ממנה ניצל בקושי. הוא פונה חסר הכרה לבית החולים ונשאר במצב זה זמן מה. ההחלמה הייתה ארוכה ובעקבות התאונה החמיץ ראטר את שאר עונת 1985 מה שלא מנע ממנו לסיים את אליפות הפורמולה 2 במקום השני.

למרות התאונה הקשה וההחלמה הארוכה, ראטר התאושש והמשיך להתחרות באי-מאן עד 1991. דוקאטי לעומת זאת פשטה את הרגל כבר בסוף 1984 ולראטר אפילו הציעו לקנות את המפעל בסכום של 10,000 לירטות איטלקיות, סכום שהיה שווה אז לשקל חדש אחד, בתנאי שהוא גם לוקח על עצמו את כל חובות החברה. לשמחתנו, קאג'יבה קנתה את דוקאטי והשאר מסופר בספר דברי הימים של החברה.

לפני שנה, באירוע הקלאסיק TT באי-מאן, אשר מתרחש באוגוסט וגם הוא נערך בדיוק באותה מתכונת כמו ה-TT הרגיל (שבוע ראשון אימונים ושבוע שני מרוצים  שנערכים על אמת ועל אופנועים קלאסיים), התחרה מייקל ראטר הבן של טוני, על אופנוע הדוקאטי TT F1 של אביו, אותו אחד איתו הגיע טוני למקום שלישי באליפות של 1984. בכך הרגישה משפחת ראטר שהיא סוגרת מעגל ולנו נשאר עוד סיפור מופלא להתענג עליו מעולם היסטוריית מירוצי האופנועים.