דוב

מאת: איציק קריטי

פעם הייתי ילד. זה היה כל כך "פעם" שבאותה תקופה הסתובבו ברחובות העיר אנשים עם עגלות שמכרו קנה-סוכר ללעיסה, לאוטובוסים היה אף ארוך, ובממשלה ישב רק שר מזרחי תורן אחד שבאופן מסורתי היה תימני ושר-משטרה, ושימש כדי להדגים באופן משכנע ביותר את דעת צמרת החברה הישראלית על המשטרה ועל המזרחיים כאחד. הבתים בשכונה היו בתים צמודי-קרקע, מה שאומר שסביב כל בית היה בערך מאה מטר מרובע של חצר חולית שיושבי הבתים מצאו לה שימושים שונים ומשונים, מגידול יצירתי של עשבים שוטים ועד הקמת אנטנות בגובה שסיכן את נדידת הציפורים לאפריקה, מה שהיה דרוש כדי לקלוט בטלוויזיות השחור-לבן של אז את קפריסין ומצרים. שתי התחנות היחידות שבכלל היו קיימות באזור.

הלימודים כללו מקצוע שנקרא אז 'חשבון', בו כשלתי תמידית בגלל השעמום של עיסוק בבריכות עם צינורות וחישובים של אוטובוסים מחיפה שצריכים לפגוש רכבות מירושלים. אמי המודאגת, שראתה את צאצאה מתקדם לקראת עתיד נטול תואר דוקטור, שכרה את בת השכנים כדי שתתן לי שיעורי עזר. זאת היתה פצצה ג'ינג'ית שאפילו בכיתה ג' עוררה בי רצון עז לשרוף לה את הצמה והיתה שווה יותר מכל החתיכות בסרטים. לפחות היה לה צבע, והן היו בשחור-לבן. היה לה גם זוג שדיים של בת 15, שהאופנה של אז הכתיבה שיש לארוז בחזיות אנטי-טנקיות ובבגדים משונים, מה שלא הפריע לאף אחת למצוא דרכים יצירתיות להצגת הסחורה בפני קהל המעוניינים, ולקהל לחפש את הזווית המתאימה לתצפית בכל הזדמנות.

אבל הכוכב האמיתי של ילדותי לא היתה הג'ינג'ית הלוהטת אלא דווקא אבא שלה, דוב, שהיה משוגע מוסמך לפי כל קנה מידה מודרני, אבל עדיין בגבולות הנורמה של המדינה הצעירה, שהיתה הרבה יותר פסיכית ממה שנהוג לחשוב עליה כיום.

*   *   *

דוב היה משוגע אופנועים אמיתי, מהסוג שלא תמצאו כיום בארץ בתוקף התקנות לשמירה על בריאות הציבור. הוא התגורר מספר בתים במורד הרחוב, מה שהקל עלי להסתובב אצלו למרות אזהרת אמא "לא לצאת מהשכונה". הכניסה לחצר הבית היתה בשביל צר, שמשני צדדיו התנשאו לגובה ערמות של ברזלים, גרוטאות, מוטות וכן גם קופסאות בהן היו ברזלים, גרוטאות ומוטות בנוסף לשקים בהם היו ברזלים, גרוטאות ומוטות. כן היו שם גם אוסף גדול של שייבות, ברגים, ברזלים, גרוטאות ומוטות ארוזים בצרורות ומעל הכול נשפכו בתפזורת כמויות גדולות של ברזלים, גרוטאות ומוטות.

במקרה ולא ציינתי זאת, כל אלו היו חלקים של אופנועים מהסוגים הקיימים אז: בי.אס.אי, טריומף וכאלה, כולם היו משומשים, שחורים מפיח וגריז ומשומנים כדבעי. שביל הכניסה עצמו היה בצבע שחור (!) חגיגי והוליך אל החצר עצמה, שם נערמו לגבהים בלתי אפשריים שלדות וחלקים של אופנועים, בצירוף המון ברזלים, גרוטאות ומוטות. הכניסה לבית עברה דרך מרפסת ובה עמדו מקיר לקיר ארונות עץ גבוהים, שהיו בוודאי בצבע חום כלשהו לפני שקיבלו צבע שחור-גריז יצירתי, ובארונות היו המוני מגירות עם שפע עצום של ברגים בכל גודל, עובי, אורך וצורה, ומאגר שייבות, קפיצי שייבות וקפיצים אחרים ועוד מיליוני חלקים קטנים, בינוניים וגדולים בכל צורה אפשרית, והכל בצבעי שחור-מגורז מעניינים.

לילד בכיתה ג', כל זה לא נראה משונה במיוחד, רק מעניין ביותר ומעורר סקרנות, אבל אפילו בגיל הזה נראה היה לי הבית עצמו, מבפנוכו, קצת משונה. כלומר, הרצפה היתה שחורה למדי, וגם הקירות, ובכל מקום היו ארונות עץ בדיוק כמו במרפסת עם אותה תכולה ובאותו הצבע, ובכל פינה היו מפוזרים ברזלים, גרוטאות ומוטות. אין לי מושג איך חיו שם בני הבית, אבל היה לי ברור שכל דבר שאגע בו יגרום לכך שאימא תרוץ אחרי אחר כך עם סמרטוט טבול בנפט (ששימש אז לפתרון כל הבעיות בעולם. אפילו שתו אותו כדי לפתור כמה בעיות רפואיות) ותנסה להוריד ממני את הכתמים השחורים לפני שהבית שלנו יהפוך לסניף של בית דוב.

דוב – ניצול שואה ואדם חביב ביותר בפני עצמו, הרשה לנודניק הקטן – כלומר אני, לעזור לו ב-'עבודה'. בדרך כלל הוא היה מנסה להרכיב משהו (מנוע של אופנוע, אולי, אבל יתכן גם שהיה זה מעוות-שדות קוונטי לפתיחת שער בין-ממדי). הוא היה שולה מקערת הנפט השחורה חלקים שונים ומנסה להרכיב אותם לתוך היצירה המתגבשת כמיטב יכולתו ודמיונו הפורה, ואני הייתי בתפקיד 'המביא' והייתי מעצבן אותו תמידית כאשר הגשתי לו כלים שנראו לי מתאימים בעיקר לפי גודל הבורג שהחזיק באותו רגע, ובלי התחשבות בשאלה אם לבורג יש הברגה "אנגלית" או אחרת. המונחים המקצועיים בהם השתמש, כמו שלוש-שמיניות או שתי-חמישיות, נשמעו לי כמו שטויות מוחלטות. איך אפשר שבורג יהיה שלוש-שמיניות? מה זה בכלל שמיניות? ומאיפה מתחילים לספור את השלוש?

אבא שלי גרס ששלוש-שמיניות זה בעצם עשר, מה שבכלל גרם לי להפסיק להקשיב למבוגרים, ואמא איימה על שנינו שאם לא נפסיק להתעסק עם דוב וללכלך לה את הבית, היא תשלח אותי לפנימיה – מה שגרם לי לשמוח במיוחד, זה תמיד נשמע לי רעיון טוב להיות במקום שבו ההורים רק באים לביקור ופעם בהרבה זמן, ואת אבא היא איימה לשלוח לעזאזל. אבא טען שהוא כבר שם בכל מקרה והלך איתי אל דוב כדי להלוות "פאקונג לברז", סחורה אשר דוב היה הספק השכונתי שלה ולכן המציל הרשמי של כל מי שהטפטוף של הברז עלה לו על העצבים.

פעם בכמה זמן היה דוב מצליח להרכיב משהו מכל הבלגן ואז היה צריך להתניע את היצירה. כאן כבר גויסו למשימה אליעזר השמן, האחים אלי ואלי, דינה שמראה-את-הפיפי ועוד כמה מזאטוטי השכונה, וכולנו דחפנו את גוש המתכת השחור והנוטף במעלה הרחוב, כשאנו נופלים תמידית כל אימת שדוב ניסה להתניע ממש והאופנוע היה עוצר במהלומה מזעזעת ומשליך את כולנו לצדדים. לאחר שעה קלה של ריצה ודחיפה היו כולם מותשים והאופנוע היה מובל חזרה לפירוק והרכבה. נותר רק לעבור לאורך "מסלול ההמראה" ולאסוף את החלקים שנפלו בדרך.

אני חושב שהגעתי כבר לגיל בו התחלתי להתעניין במכונת הגילוח של אבא שלי כאשר דוב הצליח סוף כל סוף להרכיב משהו שעובד. הסימן הראשון היה קולות הפיצוץ המשונים שבקעו מהרדיו המשפחתי, מה שגרם לאבא שלי להוציא את הראש מהחלון ולצרוח אל דוב שיכוון את "הקוייל", ואחר כך באו קולות פיצוץ חזקים פי כמה שהרעידו את החלונות בשכונה. כולם יצאו מהבתים וצפו בדוב, שהפליג לאורך הרחוב על משהו דו-גלגלי לא מזוהה בצבע שחור, על ראשו קסדה שטוחה ממיטב הציוד של הצבא הבריטי, ושניהם אפופים בעננים כבדים של עשן לבן-כחלחל-שחור ובמטחי "באק-פייר" אימתניים. בתור "עוזר", אפילו הגיע לי סיבוב על האופנוע במושב האחורי, אבל לרוע המזל לא היה לאופנוע מושב אחורי. חוץ מזה, ברגע שהאופנוע עצר כדי שדוב יברר עם אבא איפה אפשר להרכיב אותי בכל זאת, "האופנוע" שוב לא הסכים להתניע, ושוב דחפנו אותו אל החצר כדי שדוב יפרק וירכיב אותו עד שהגעתי לגיל בו שלחו אותי לבקו"ם.

*   *   *

שנים רבות אחרי כן נקלעתי שוב לשכונה וקפצתי לבקר את דוב. בחלק האחורי של המוח שלי הסתובב עדיין הזיכרון של מצבור הגרוטאות, ומחשבה כי בוודאי אפשר יהיה להרכיב מכל זה בערך עשרה כלים נוסעים. דוב היה עדיין בחיים למרות גילו המופלג וישב מרוצה מהשמש בחצר הנקייה שלו. לידו, בשורה מסודרת, חנו 10 אופנועים יפים כחדשים. כן, היו קשיים גדולים אבל הכישרון כנראה גם הוא היה גדול ודוב הצליח להפוך את ערימות המוטות השייבות והברגים למכונות נוסעות!

נראה לכם?…

הוא שמח לראות אותי, וסיפר כי בנו לקח יום אחד את העניינים לידיים, הזמין משאית ופינה את כל הגרוטאות מהבית.

נו, שויין, כך הלכה היוזמה העסקית למזבלה.