המאורה של בנץ (V)

הוא איש מהסוג הישן, בנצי הזה. שקט, איטי, סבלני ומהורהר. הכל מתבצע אצלו לאט ובסבלנות, אבל גם בחריצות וביסודיות. חמישה ימים בשבוע הוא פותח את הסדנה ומשפץ בה נשמות בריטיות דו-גלגליות עתיקות; ביום שבת הגוף נח וביום שישי זו תורה של הנפש – הוא אוהב ללכת לים ולשטוף הכל. כשינוקא ניגש אליו וביקש ממנו לחשוף את עצמו, הוא נרתע. מה לו ולכתבות? מה לו ולמצלמות וצילומים חודרניים?

אז הוא ניגש אליו שוב אחרי כמה ימים ואמר לו שלמחרת נבוא. נבקר, נדבר קצת ונשתה תה ביחד. "רק נדבר", אמר לו ינוקא. "והוא ישתף פעולה?", תהיתי. "כן, אני מקווה", ענה. בסדר, כך או כך יהיה מעניין.

עם שעת הפתיחה ב-08:30 הופענו והוא קצת נרתע. לא סתם מצלמה אלא וידאו ועוד על חצובה. ויש לינוקא גם מיקרופון ביד. אז שמנו הכל בצד והחלטנו לפעול לאט ובהדרגה. באיטיות ובהתחשבות – בדיוק כמו שבנצי אוהב לעבוד על האופנועים שלו.

אט אט הוא נפתח ודיבר. המצלמה כבר לא הפריעה וגם לא המיקרופון. ברגעים מסוימים הוא נראה משועשע ואף נהנה מכל זה. הוא דיבר ודיבר, וסיפר וסיפר. ולקח אותנו פנימה לתוך המאורה שלו, וליווה אותנו כשחגנו סביב האופנועים שבחוץ. הוא צחק כשסיפר על השכנים ששפכו עליו מים, וגיחך במרירות כשסיפר על מיטב חבריו ששוכבים להם במאוזן בבית העלמין בחולון.

אחרי כמה דקות הוא עצר והלך להכין לנו תה. עבורי זה היה הסימן להפנות את המצלמה מטה וינוקא הבין שאת המיקרופון עכשיו שמים בצד. אחרי 10 דקות המשכנו, כשבנצי רק ממשיך ומשרטט לנו את תפיסת החיים שלו, את האהבה הגדולה שמלווה אותו כל חייו לאופנועים בכלל ולבריטיים בפרט (אבל לא כל-כך לטריומף). אחרי שעה ומחצה היה לנו את מה שרצינו. תיעוד צנוע ואינטימי של סיפור אישי קטן ופרטי. כשישבנו לערוך את הכל לאחר כמה ימים, זה היה כמו לחיות את הסיפורים מחדש. מקווים שתהנו, – פ'.

תחקיר והגשה: מוטי גלברט; צילום ועריכה: אבי פרידמן