סרט: "ירושלים, פריז-דקאר": חזי עלון, 2005

את השם שלו מבטאים כמו אלון, וכשהוא החליט על מבצע הדקאר הפרטי שלו היה בן 47 ומאחוריו 17 שנות רכיבת שטח. כן, התחיל קצת מאוחר. את הכל הוא עושה קצת אחרת.

איש סגור, יעד מבוצר. צנום ונמוך, 1.60 מ' בערך, ורוחו – פלדה. ניסיון בתחרויות בינלאומיות הוא צבר מעט בפרעונים 93' ו-94'. קללת הפרעונים של 1994 פסחה עליו. רז הימן, אביב קדשאי, מולי גולן ואייל ירושלמי יצאו ממנה בשן ועין, חבולים ופצועים, ואילו הוא סיים על הרגליים ללא פגע.

את הדקאר האפריקאי של 2005 עשה לבד ללא צוות סיוע, ללא מלווים, ללא עוזרים, ללא עיתונאים. עצמו לבדו, כרגיל. האסטרטגיה שהגה לקראת התחרות היתה פשוטה מאד: אופנוע חדש – פחות תקלות אפשריות. זהו. החישוב הוכיח את עצמו למעט כשל אחד במערכת: הסטרטר קרס בדיונות של הסהרה המאוריטנית והוא נאלץ לקפוץ על הקיק עד צאת נשמתו. אין לו מילים לתאר כמה רע זה היה.

היה לו ק.ט.מ 525 ישן והוא הכין והעמיס עליו כל מה שצריך לדעתו, רכב התאמן, שיפר והשתפר. חודש לפני הדקאר קנה 525 זהה אבל חדש, עשה לו הרצה, העביר אליו את כל המתקנים מהישן, ונסע לאפריקה. יש לו מאפית לחם בשוק מחנה יהודה והוא גייס לעזרתו את אורי, איש התחזוקה. יחד הם הלבישו את האופנוע במיכל דלק מדברי בנפח 30 ליטר, ושני מיכלי דלק על זנב האופנוע ובהם 3.5 ליטר כל אחד. אותו אורי גם סידר לו 2 פטנטים: האחד – את כל מסכת החזית עם הפנס ומכשיר הניווט של ספר הדרך הוא תלה על גליל אוקולון גמיש שאחרי כל נפילה חזר למקומו ושמר על שלמות החומרים. השני – צינורית לנשוף לתוך המיכל ליצור לחץ שיעלה את הדלק למעלה. כך חסכו משאבת דלק חשמלית. יותר עמל אבל פחות חשמל. הוא אומר שזה עבד מעולה.

התחילו את הראלי 260 אופנועים וסיימו 104. הוא סיים במקום ה-100 בדיוק.

כרגיל – התכונן והתאמן לבד. רכב לאילת וחזרה כמה פעמים, חיזק את הגוף בתרגילי כושר, לימד את עצמו לשתות פחות מהרגיל על מנת להפחית את העצירות לצורך השתנה. ביום ראלי לגם והסתפק ב-3 ליטר בלבד.

*   *   *

אחרי שבוע במרוקו עברו למאוריטניה ומזג האויר התחלף והורע מאד. החלו סופות חול. הראות שאפה לאפס, מהירות ההתקדמות הואטה מאד, זמן אור יום יקר הלך לאיבוד. לקראת הלילה הגיע לצ'ק פוינט וראה חבורה של אופנוענים מתגודדים יחדיו, תוהים ובוהים, לא בטוחים מה כדאי יותר: להתארגן לשינת לילה מאולצת בשטח או להמשיך לרכב. כשעצר להתלבט גם הוא תקף אותו גל קור כה חזק שעזר לו להחליט: כך לישון ממילא לא יצליח – אז כבר כדאי להמשיך. חבר לאמריקאי אחד עם טנרה 660 והחליטו שהם ממשיכים יחדיו.

רכבו כל הלילה, ניווטו יחד, ועזרו איש לרעהו להקים את האופנועים כשנפלו. ב-5 בבוקר הגיעו למחנה ומיד הוזנקו ליום הבא. הוא רכב את כל היום הזה וחצי לילה נוסף. רק באשמורת התיכונה של הלילה ובחושך צלמוות הגיע לנקודת הסיום של היום. בסך הכל רכב רצוף 38 שעות.

איך עובר אדם 38 שעות רכיבה ונשאר נורמלי?

"אתה מוצא את עצמך נרדם ברכיבה, לפעמים גם בעמידה וצריך להעיר את עצמך בכוח. לשתות משהו, ללעוס חטיף. אפשר גם לצרוח. פשוט לצרוח בכל הכוח".

"הידיים גמורות. כל הגוף עוד יכול לתפקד כי באת מחושל וחסון אחרי אימוני כושר רבים. כן, הגוף יכול לתפקד די קרוב לנורמה אבל הידיים גמורות". כשנגמר הסיוט והוא חזר למחנה, כפות הידיים היו בלתי כשירות. ניסה לפתוח בקבוק מים ולא הצליח לסובב את הפקק. הביט סביבו נבוך. נערה מצוות המטבח ראתה והבינה. נחלצה לעזרתו ופתחה את הבקבוק עבורו. ביום המנוחה שבא אחרי כן נזקק לטיפולו של איש הרפואה של המחנה על מנת להחזיר לידיים תחושה ויכולת תפקוד.

"בראש אתה עובר סדנת טיפול אישית כואבת. ויכוחים פילוסופיים עם עצמך על מהות קיומך, על רצונותיך, מאווייך, שאיפותיך. בשביל מה נכנסת להרפתקה הזו שגדולה עליך בכמה מספרים, למה היית צריך את הסבל הזה, למה אתה מתעלל בעצמך, מה זה נותן לך, מה תקבל בסוף מכל זה אם תסיים? ואם לא תסיים – האם הכל היה שווה?"

היו גם רגעי שבירה?

"היו. בטח שהיו. לא אחד ולא שניים".

ומה עשית?

"בכיתי. ואני יכול לומר לך שלשמוע פתאום את עצמך בתוך הקסדה בוכה זו חוויה מזעזעת".

*   *   *

חזר ונבלע חזרה באלמוניותו. עדרי עיתונאים לא רדפו אחריו, סלב הוא לא נהיה, ועיטור גיבור האומה לא הוענק לו. עבר כמה ראיונות, התפרסמו כמה כתבות, ושקע אבק התהילה. זאב שפייזר, שעבד אז עם ערוץ הטלוויזיה הממלכתית, עשה עליו סרט. את החומרים נאלץ ללקט מכל הבא ליד כי תיעוד מסודר לא היה.

וכרגיל, גם הסרט לא הוקרן מספיק ואולי לא במקומות הנכונים. עבר חלף קצת בסינמטקים ונשכח מן הלב. הנה הוא לפניכם.