הפרי האסור

כתב וצילם: אלי לייבנר

מבראשית, מאז אכל האדם הראשון מפרי עץ הדעת, נמשכו בני האדם לדברים אסורים ושאפו לחקור, לגלות, לעשות ולהגיע דווקא לאן שנאסר עליהם.

כביש 10, בגבול ישראל מצרים, על התפר שבין הנגב לסיני, מכרם שלום בגבול רצועת עזה, דרך מסוף הגבול ניצנה והישובים הסמוכים אליו ועד לחיבור לכביש 12 החוצה את הרי אילת ליד מחנה סיירים, הוא סוג של פרי אסור שכזה, טובל בנופי מדבר מרהיבים ועומד בשיממונו. מזה כמה שנים שהוא סגור מסיבות ביטחוניות, גדר מערכת אימתנית נבנתה לאורכו וצמוד אליה כביש מערכת משובח שנועד לשימוש הצבא בלבד, מה שמותיר את כביש 10, שפעם היה ציר תנועה פתוח לאילת, לחסדי מזג האוויר, הזמן וחוסר התחזוקה השוטפת.

אחת לכמה זמן, לרוב בתקופות של חגים, מחליט הצבא לאפשר תנועה אזרחית על חלקים מכביש 10, לפעמים האישור הוא ספציפי לקבוצות של מטיילים ולפעמים גורף לכל עם ישראל. מי שמנצל את האישורים האלה הם בעיקר ג'יפאים שעטים על ההזדמנות לטייל באזורים הסמוכים לכביש 10 וסגורים לגישה בדרך כלל, למשל הר כרכום ורוכבי אופנועים, שתמיד שמחים לגלות עוד פיסת אספלט שגלגליהם טרם שזפוה. בזכות אישורים כאלה, יצא לי לרכוב בשנים האחרונות שלוש פעמים בקטע המרכזי של כביש 10, בין ניצנה והישוב עזוז להר חריף, אליו מגיע כביש 171 ממצפה רמון.

לכבוד חנוכה, הוחלט לפתוח את הכביש גם בחלקו הדרומי, עד להרי אילת.  עקב הריחוק מהמרכז, מעדיפים רוב המטיילים להגיע לכביש 10 בדרכים מהירות ומשעממות יחסית. החלטתי הפעם לוותר על הקטע המרכזי, לעשות רק את הקטע הדרומי ולהגיע אליו בכבישים מעניינים ומאתגרים יותר, מה שיצר מסלול של למעלה מ-700 קילומטרים, מתוכם 100 על כביש 10. עקב הימים הקצרים בעונה זו, מסלול כזה מחייב יציאה מוקדמת, כי הצבא דורש לצאת חזרה לציביליזציה לפני החשכה. מצאתי עוד שני משוגעים שהסכימו לקום ב-5 בבוקר ולהצטרף אלי להרפתקה, אליה התווסף תבלין נוסף בדמות תחזית לגשם מקומי בהרי אילת, שמקבלים בסך הכל כמה מילימטרים של גשם בשנה.

*   *   *

5:45 בבוקר יום ששי, מוריד את הכיסוי מהטרנסאלפ, שעדיין מטושטש משינה ולא מבין מה אני רוצה ממנו כשאפילו השמש עוד לא התעוררה. נקודת המפגש נקבעה בצומת האלה ובדרך לשם אני רואה ערפילי בוקר יפים שרובצים על עמק שורק ושועל מנומנם שחוצה בבהלה את הכביש, כנראה שהוא לא רגיל לרעש של V-טווין בשעות כאלה.

פוגש את נעם עם הדוקאטי סקרמבלר ואופיר, שמגיע על קאוואסקי ורסיס 1000 ואנחנו מנסים להפשיר עם כוס קפה ולעודד את עצמינו שאנחנו רוכבים דרומה ומזרחה, מה שאומר שיתחמם ושכדאי להרכיב משקפי שמש, כי אמנם השמש כרגע נראית רק ברמז מבעד לעננים, אבל היא בטח תופיע במלוא הדרה בהמשך היום.

הדרך דרומה עוברת דרך חבל לכיש, המפורסם בענבים המשובחים שלו, אבל בעונה הזו הכרמים חומים-אפרפרים, כמו כל הנוף מסביב. עוצרים לקפה בערד, מפשירים קצת וממשיכים לקוות שאו טו טו השמש תצא, אנחנו נרד לים המלח ויהיה חמים ונעים. מתענגים על הירידות המפורסמות מערד לסדום ועוצרים לתדלוק ראשון בצומת הערבה. השמש עדיין מסרבת לצאת, אבל קצת יותר חם ואני נפרד מחליפת הסערה. פונים ימינה מכביש הערבה ומתחילים לטפס את מעלה עקרבים, כביש יפהפה עם היסטוריה, שלמרבה הצער נופל בין הכיסאות ואף רשות לא מתחזקת אותו, מה שהופך אותו לדי מסוכן, ממש לאחרונה התדרדר שם רוכב לתהום ושילם בחייו.

ממשיכים בדרך היפה החוצה את המכתש הגדול, עוברים ברחובה הראשי של ירוחם ומגיעים למצפה רמון לתדלוק, עוד קפה ו…הפשרה. בשלב הזה אנחנו כבר מבינים שהשמש לא תראה לנו את זיו פניה ואני מוותר על משקפי השמש. בנוסף לאופנועים, אנחנו ממלאים דלק נוסף בבקבוקים, לכבוד קטע הרכיבה הארוך המצפה לנו, קרוב ל-300 קילומטר ללא תחנת דלק ולא בא לנו להיתקע.

הכביש החוצה את מכתש רמון נבלע תחת גלגלינו, עוד מעט מגיעים אל היעד לשמו התכנסנו והגשם שקיווינו שלא יגיע, מצטרף לארח לנו חברה. עוצרים להתחלפס בנאות סמדר ומגלים במכ"ם הגשם של השרות המטאורולוגי, שבכל הארץ יבש, יש רק כתם זעיר של גשם, בדיוק מעלינו.

בכניסה לכביש 10 אנחנו נרשמים אצל החיילים במחסום ומתחילים לעלות בחזרה צפונה, כשטיפות הגשם ממשיכות איתנו בדרך. הקטע הזה של כביש 10, שזו לי הפעם הראשונה בחיים לעבור בו, מה שמעורר התרגשות כמו בכל פעם שאני רוכב על כביש שלא הכרתי, מתגלה כרצועת אספלט צרה, סדוקה, מוזנחת וכמעט ללא סימני ציביליזציה, למעט תמרורים ישנים ודהויים וכמובן גדר הביטחון החדשה, שלצידה כביש המערכת המשובח והסגור בפנינו, שלעיתים ממש משיק לכביש 10 ולעיתים מתרחק ממנו מאות מטרים.

בין התמרורים הישנים יש כאלה המבקשים להישאר בהילוך נמוך בקטעים של ירידות תלולות ואני משתעשע עם המחשבה על כל הנהגים הצעירים, שכל מה שהם מכירים זה מיצובארו ומזדיוטה אוטומטיות ובטח לא מבינים מה פשר התמרור המוזר הזה. פה ושם יש מפרצים שמאפשרים לזוז הצידה ולפנות דרך לרכב הבא ממול, עוד תופעה שכבר לא רואים בכבישים המודרניים, מרובי ורחבי הנתיבים. התנועה דלילה מאד, מכוניות ואופנועים בודדים, שרובם באים מולנו ולמרבה ההפתעה גם שתי רוכבות אופניים, בהן נתקלנו בשעה די מאוחרת, מה שעורר אצלנו תהיות האם הן הולכות לישון בשטח בניגוד להוראות, או שאולי הן חיילות שמשרתות שם וניצלו את השבת לטיול ספורטיבי. מדי פעם אנחנו נתקלים בעמדה של חיילי וחיילות קרקל, הגדוד המאבטח את הגזרה, שמנופפים בשמחה לשלום. הם כל כך רגילים להיות שם לבד, שאנחנו כמעט ומפתיעים חיילת שהלכה להתפנות מאחורי בטונדה והספיקה להרים את מכנסיה ברגע האחרון.

למרות הגדר הפוצעת את הנוף והראות המוגבלת על ידי מזג האוויר, אי אפשר שלא להתפעם מנופי המדבר הנהדרים, בעיקר מנקודות התצפית הגבוהות בהר שגיא, שם אנחנו נפרדים לשלום מהגשם ומעדכנים את העולם על הטיול הנהדר ובהר חריף, שהוא הנקודה בה אנחנו נפרדים מכביש 10 ומתחילים את המסע הארוך חזרה הביתה.

*   *   *

ישנו בארץ עוד כביש שכבר הרבה מאד שנים הוא פרי אסור ואני מדבר על כביש 999, המתחיל באתר החרמון, עובר בגזרת הר דוב ומסתיים ליד קיבוץ דפנה. אני חייב להודות שלמרות ההבנה של הבעיות הביטחוניות, לא ברור לי למה כבישים בבקעה, בגליל העליון, באצבע הגליל וברמת הגולן, שגם הם עוברים בסמוך מאד לגדר המערכת וגם סביבם היו בעבר אירועים ביטחוניים, אליהם אפשר כמובן להוסיף את כל הכבישים ביהודה ושומרון שמובילים לישובים ישראלים ואף אחד לא חושב לסגור אותם, יכולים להיות מאובטחים ופתוחים לתנועת אזרחים ומטיילים כל השנה, בעוד שכביש 10 סגור ומסוגר ואנחנו תלויים ברצון הטוב של הצבא כדי לטייל בו. ראוי לציין שמדובר בגבול של שלום כבר מעל 30 שנה ושהגדר הוקמה בעיקר כדי לעצור את תנועת הפליטים מאפריקה (שאותה היא חיסלה לחלוטין), אבל משרתת היטב גם את הצורך הביטחוני.

ייתכן שלצבא פשוט קל יותר שלא יסתובבו לו אזרחים "בין הרגליים" ואיפה שהוא יכול, הוא פשוט מונע את הגעתם, למעט במקרים בהם הוא מואיל לעשות מחוות, עליהן אנחנו, הרוכבים והמטיילים, מתנפלים בתאווה ותוך הכרת תודה, כאילו שלא מדובר בשטח שהוא חלק חוקי ומוכר של מדינת ישראל, שאמור להיות פתוח לתנועה כמו כל חלק אחר.