אופנוע גיבור

האופנוע שלי גיבור.

הוא לא תמיד היה כזה. הוא אפילו לא ידע שהוא אי פעם יהיה כזה.

ופתאום, הוא גיבור.

זה לא שלא היו סימנים מקדימים. רמזים. כתובות על הקיר. היו.

אבל לא היה טקס. לא היו הכנות וחזרות גנרליות. לא היתה פירוטכניקה והופעה של אייל גולן.

כי בדיוק כמו שרגע לפני שמתאפס לך הספידומטר ואתה על מאה וחצילים באמצע כביש שש ואתה לא יכול לעצור ולצלם את ה-999999 – ככה בום! כרעם ביום בהיר הוא הפך לגיבור.

 

היה זה יום בהיר.

שאלתי את הפלג לאחר לילה לבנבן "תגיד פלג. השביל הזה בדרך הביתה, עביר?”

– עביר. בטח שעביר!

– ברמה של בטאט כמוני?

– בטח!

– ברמה של פרייבט בחניית כורכר?

– נו מה אתה עושה צחוק?

אז ארזתי בחזרה את כל הגורדוברה לארגז, החזרתי את הלפטופ עם כל הכבלים, הדונגלים, הסטיקים והפיצ'פקעס לתיק הגב ופניתי שמאלה אחרי המאגר לכיוון גשר כפר הנשיא.

בואו נגיד ככה – הירידה לפרייבטים – זה לא, אלא אם הפרייבט שלך זה כמו חתול שאוהב שמגרדים לו חזק בבטן.

אבל זו ירידה. תלולה אבל ירידה.

אז הגעתי לגשר.

זמן נפלא לסלפי

עכשיו. את אותו הגובה צריך לעלות בחזרה.

קצת הרבה דרדרת, קצת הרבה סיבובים. ואני עם לפטופ על הגב במוד של מנהלתית.

והוא? נגמש. גז קבוע. אחורי נטוע בדרדרת כמו זחל. ומטפס.

ואז זה היכה בי! אמרתי לו בקול נרגש ודרמטי:

“מהיום גיבור תהיה להוד מעלתי. כבר בא הזמן

אהבתיך. בוא. פנקני נא.

בוא אקסטי שחבל על הזמן".

הוא המשיך להיות גיבור כשהלכנו לאיבוד בנבכי שבילי ביריה.

עד כדי כך לאיבוד שנכנסנו לחוות בת יער מיציאת הרק"ם. חמורים נערו בהפתעה והסוסים עליהם רכבו בטשו פרסות בחוסר נוחות.

הש.ג. לא ידע מה לעשות כי זו הפעם הראשונה שמישהו מגיע אליו מהכיוון ההפוך.

הוא המשיך להיות גיבור כשניגשנו לבדוק מה זה ה"אירוח לב קדיתא" שמפורסם כל כך בבוקינג. האנשים שם… לא כל כך אפויים.

הוא המשיך להיות גיבור בפיסגת הר מירון.

הוא המשיך להיות גיבור סוגר צמיג וחושף שיניים לבנות שוחקות לסמארטפונים של האנשים בשוליים של אלקוש.

כשהלכנו לאיבוד וירדנו בירידות בלתי אפשריות באתר הבניה – כפר וורדים החדשה – הוא ידע שוב לנטוע אחורי ולחלץ אותנו משם.

הגיבור הראה לי שיש דבר כזה ינוח ג'ת, ויש שם שכונה של יוצאי צבא, ובית קברות צבאי, וכל העיר מלאה בדגלי הגאווה. ממש כמו אצלנו בתל הביב.

הוא הראה לי מה זה "אירוח בכליל" שגם מפורסם בבוקינג.

הוא אוהב שבילים צדדיים ונידחים. הם מוציאים ממנו את המיטב.

אז בשביל מה להיכנס למנהרה כשאפשר לעשות (שוב) את דרך נוף הכרמל בקטנה?

כל גשר אירי שם היווה לו תירוץ להרמת האחורי כמו סוס שמפליק זוגיה.

יש תמונות מהאירועים הנ"ל. אבל בשביל מה לחנוק את האינטרנט? אתם מאמינים לי. לא?

בדרך החוף חזרה, הישרה והמצמיתה משיעמום הוא התיישב על שמונים. לנהגים חסרי סובלנות שנצמדו אליו הוא נחר בבוז ובשאט נפש "זדיין. תעקוף".

אז זה האופנוע שלי. והוא גיבור. והוא יודע את זה.

(ואולי, רק אולי, אני פשוט רוכב יותר טוב)