אנדורו ורטיקלי דוך-N-דוך

כשחשבתי על זה אחר כך נזכרתי שלא לגמרי דייקתי כשכתבתי בהקדמה כאן שמזה כ-9 שנים לא התקיימה בארץ תחרות טיפוס גבעה. נכון שטיפוס גבעה מסורתי לא היה, אבל כן היה משהו בסגנון, משהו מאד מיוחד ויוצא דופן שהמארגן והמפיק, יורם לביא, קרא לו דוך-N-דוך.

יורם לביא חי בארה"ב ובמקסיקו לסירוגין ותחביבו הגדול הוא קריעות תחת מאסיביות. אם אחת לחצי שנה הוא לא מוצא סיבה עילה ותואנה להשתתף בתחרות אקסטרים כלשהי שתקלף ממנו את העור והנשמה, הוא מרגיש כמי שהיקום מתאנה לו ומסתובב חסר שקט ומנוחה, תוהה ובוהה ואבוד כאריתראי בסביון. לפיכך אפשר להמר בבטחה שתוכלו למצוא את שמו ברישומי הכבוד של כל מפיק תחרות בסגנון רומניאקס, באחה, קינגס-אוף-מוטוס, איירון מן, או סתם לסט מן סטנדינג כלשהו מקומי. נכון, הוא כבר לא כל כך צעיר ולפעמים יש לו נפילות אנרגיה והוא סתם יוצא לטייל בסביבת מגוריו להרוג את הזמן, כמו בתמונה הזו:

פעמיים בשנה הוא קופץ לביקור מולדת שכולל ביקור משפחה (קצת) וסביאת בירה עם חברים (המון). בין לבין הוא טועם או דוגם קצת אנדורו או טריאל מקומי, תלוי באיזו נקודה נמצא הגרף בציר העצלנות, ולפעמים הוא אפילו מפיק איזו תחרות שהרעיון שלה מיובא מארצות שיש בהן תרבות ומסורת ואפילו קצת כבוד לרוכבים. וזה בדיוק מה שהוא ארגן לנו בשנת 2011 בשיא הקיץ לא רחוק ממושב היוגב בעמק יזרעאל.

כשחיפשתי בתמונות אחת שתסבר את העין לגבי מתווה האירוע לא מצאתי משום-מה, אז הנה במילים: שתי גבעות תלולות, מסולעות ומקוייצות (מלאות שיחים קוצניים), יורדים את האחת, עולים את השניה, מסתובבים, יורדים, ועולים חזרה את הראשונה. ככה בשני סבבים. תחום התנועה הוורטיקלית הוגדר וגודר בסרטי סימון, ועל מנת למנוע זיופים וסיבונים, הוא שלח את אשתו, קריסטינה, לעמוד לבד שם על ההר ממול שעות רבות עם דגל ביד, כדי לוודא שכל רוכב מגיע ממש עד אליה לפני שהוא סב על צירו לרדת את הגבעה חזרה.

היה קשה. לא היה שביל, משעול, נתיב או רמז מהיכן כדאי להתחיל ומאיפה כדאי לעלות. קומץ האמיצים שהשתתף התנפל על המדרונות בעיוורון, נחבט בסלעים אבד בשיחים. גומי לוהט בטש ותלש את צמחיית הקיץ הצהובה. השמש ליהטה, אנשים חירחרו, אופנועים גססו, הגוויות נערמו. מישהו שבר עצם בריח. רבים פרשו במחצית ומעטים ונבונים ונזהרים לנפשותיהם בכלל לא עלו לזינוק. המנצח היה ניסן לוי ("הטוחן") ובמקום השני אסף גור שחלקו יחדיו את הפרס – אבטיח (שהיה קר בבוקר כשיצא מהבית…)

אירוע מיוחד, ייחודי, ויפה שלא חזר על עצמו מאז. חד פעמי. לפחות שרדו קצת תמונות מאוספו של אייל מור להעביר את רוח זירת הפיגוע.