אני, תמי, הכפילה של חורחה לורנצו!

לאחרונה יוצא לי לחשוב על התמונה הזו שצילם אחד הצלמים המחוננים והאהובים עלי של המוטו-ג'יפי, אנדרו ווילר. אחת ממשימותיו לאותו סופשבוע היתה לצלם תמונה של חורחה לורנצו לשער של מגזין רומני אך מאחר והוא ידע שכשהרוכב יגיע לא יהיה לו זמן לסדר תאורה, חשיפה, וכל מה שנדרש –  אז הוא ביקש שאעמוד שם במקומו. אז עמדתי שם במקום לורנצו באמצע חדר מסיבות העיתונאים, נבוכה, עקומה משהו, יוצרת לעצמי סנטר כפול וכרס שלא הייתה כי לא סידרתי את המכנסיים. כפי שאפשר לראות, תמונת הרוכב דווקא יצאה יופי.

ובנימה אישית: רוב הרוכבים בפאדוק יודעים ומתורגלים בלשים מסכות, יש להם את הפילטרים הנדרשים, הם מחייכים על פי דרישה כשצריך, והם מצליחים להסתיר רגשות. חורחה לורנצו מגיע כמות שהוא. כשהזמנים טובים – הוא מחייך, כשהוא שמח לפגוש מישהו – הוא מחייך, כמישהו אומר דבר מה מצחיק – הוא מחייך, אבל אין חיוך בציווי או חיוך מזוייף. אין שם שיווק או פוליטיקה.

מנקודת מבטי נראה לי שאוהדי הספורט מפספסים לעיתים את הרוכב המוכשר הזה, לורנצו, בגלל שיפוטיות ודעות קדומות כי חסר לו הצ'ארם הפוטוגני. מתעלמים מהרכיבה שלו וממעיטים בהישגים שלו. אני עוקבת אחרי חורחה לורנצו מתחילת הקריירה שלו באליפות העולם, בתחילה כאוהדת הספורט וכעת כחלק מהעבודה (וכמובן כאוהדת הספורט!) ואין רוכב על המסלול שאני מרגישה שיש לי יותר משותף עימו מאשר איתו. כמובן שאינני מתחרה ברכיבת אופנועים, אינני אלופת עולם, אין לי את העמידות, סף כאב ולא את הכשרון הנדרש לעשות את מה שלורנצו עושה, אבל אני לא יכולה להימנע מלהזדהות איתו ולחשוב עד כמה הבחור הזה אינו מובן כהלכה.

אז צפו במרוץ ברנו עוד הפעם, הביטו בכיתת האמן שהוא הציג שם, הבחינו בהישג שלו, ותזכרו שאם הוא אי פעם יחייך אליכם, אתם יכולים להיות סמוכים ובטוחים שהוא התכוון לכך.

נ.ב.

פנים אל פנים, חורחה לורנצו הוא איש מקסים, תמיד זוכר מתי, איך ולמה. מנומס, קשוב, חמוד, ותמיד נראה שהוא זקוק לקערת מרק עוף מהבילה…

את הטקסט הזה העליתי תחילה באנגלית בדף הפייסבוק שלי, התגובות שקיבלתי מאנשים שמכירים אותו ועובדים עימו שנים רבות, איששו את תחושותי.

וזה גם הזמן לוידוי: אני פשוט אוהבת את המוטו-ג'יפי!