בקיצור, החלפתי צמיג.

ופתאום. באמצע החיים. דוד פנצ'ר החליט לבוא לבקר. שוב. בקדמי.

אז קמתי בבוקר. פימפמתי משאבה והתגלגלתי לזיתון. הוא לא היה שם. כרגיל.

חיכיתי.

עשרות סודאנים אחר כך, איש לבנבן באוטו חדיש ולבנבן התחיל לשפר חניות ובין לבין לגעת בתריסי הגלילה. היה לו צרור מפתחות בידיים. אז הבנתי שהוא לא פורץ.

חיכיתי.

*   *   *

– שלום

– שלום

– מה צריך?

– פנצ'ר בקדמי. זה בדיוק מה שאני צריך.

– זה לא יקרה. האחורי גמור.

– ידוע. אה… מה??? מה פיתאום? מה הקשר? פנצ'ר בקדמי. תסתכל!

– לא יקרה.

התחלתי להסביר לו בתנועות ידיים והצבעות.

הצבעתי על השמש הקופחת במזרח. על פרק היד השמאלית איפה שהיה פעם שעון. רבותה לא ידעתי איך להצביע אז סתם זרקתי יד לכיוון צפון.

ואז הצבעתי על הפנצ'ר.

– לא יקרה.

התיאשתי.

– טוב תשמיע לי הצעת מחיר

– מה המידות?

– כתוב על הצמיג. רגע אני אקריא לך

– אין לנו את הדגם הזה

– שניה אני מחפש את המספרים. מה אמרת? אז דגם אחר

– תוציא רשיונות

המילה "רישיונות" העירה את הבידוקאי במחסום שבי. אז חזרתי לטונים של אנשים מתורבתים ואמרתי טוב ספסיבה, שלום, ותודה רבה. בפועל זה נשמע יותר כמו "ילען דין באבור איליג'אבקום".

והשופטים בשוקן שמעו את זה גם כן. אני מקווה.

*   *   *

חזרתי הביתה.

כבר תשע וחצי בצהריים. הרבותה שם בצפון. ואני כאן. וגם האופנוע. וגם הדוד. דוד פנצ'ר.

הדלקתי סיגריה. חזרתי לעשן.

הוצאתי את הבלוק מהמזווה. זרקתי את האופנוע עליו והתחלתי לפרק את הקדמי.

כשעה לאחר מכן החתמתי כרטיס בעבודה. איחור קל.

את הפנימית הטלאתי עם מדבקה ודבק נגרים.

שלום. אני קסד ואני מגאייוור.

*   *   *

בערב, לאחר תשע שעות (כמתחייב בחוק) של התעסקות עם הדיוטות והרגשות שלהם בדבר תהליכי שינוע קבצים מהמיינפריים דרך SOAP למאגר דבילי כלשהו (במקום לחקור את היבטי האבטחה של calico באספקט של k8s) חזרתי לאופנוע.

הוא המתין לי. ביחד עם הדוד.

ראס בן אמו אני חוזר עכשיו הביתה.

בתחנת הדלק הראשונה המשאבה היתה מפונצ'רת,

בשניה של שבעת הכוכבים דוד פנצ'ר כבר היה טובעני: “תקשיב חביבי. אני כאן ואני כאן בשביל להישאר".

ראס בין אמו אני חוזר הביתה.

בערך בין שדה הכוסברה מימין ובסיס המודיעין משמאל הג'אנט הקדמי בכבודו ובעצמו התקשר בטלפון האדום ואמר: תקשיב, אי אפשר להמשיך ככה.

שידרתי אותות מצוקה. בתפוצת נאט"ו.

האיש אמר תתקשר לזברה.

רועי אמר שניה אני בא.

חבר טוב אחר אמר יש לי פונטו ידנית והשני והחמישי לא כל כך עובדים. לבוא?

רועי בא. עישנתי סיגריה.

לא הספקתי לכבות והגרר בא.

– שלום. קח חמש מאות שקל. ואותי. והאופנוע. עכשיו הביתה. כמו שסיכמנו בטלפון – 450

הספקתי לחבק את רועי לפני שאני עולה לאמבולנס. זה מה שאני זוכר.

בתשע בערב כבר הייתי בפיג'מה. בבית. כאילו לא קרה כלום.

*   *   *

קמתי בבוקר. הבטתי במראה. אני לא מגאייוור. ניערתי את האבק מעל האינובה והגעתי למטלון. או וולפסון. או הקונגרס.

קיבינימאט עם הרחובות האלו של הנובורישים. פעם הייתי הולך לבד ברגל מהעליה פינת שלמה/רוגוזין לבצפר ביאליק.

– שלום חנות

– שלום איש מוזר

– אני צריך פנימית

– יש

– אגב. כבר שמונה וחצי בצהריים. ממתי אתם פתוחים?

– משמונה

טפחתי לעצמי על המצח. אני לא מגאייוור.

הגעתי באיחור אשר הפך אופנתי לעבודה אבל היי! עדיין יש רבותה.

*   *   *

העפתי את הדוד פנצ'ר לקיבינימאט.

הכידון קצת רועד עכשיו אבל ניתן לאזן את זה עם קצת אלכוהול. עוד מעט סתיו ואיתו יבוא דוד טסט, והאחורי גמור. קמעה. רבתי עם קיריל – אז זיתוני לא בא בחשבון.

האיש המוזר שעל הגיבעה של הכינרת סימס: “תלך מול הינוקא של המלאכיות של צ’ארלי במחסן של אופנועית. תיקח מהן גומי ותשלם להן ככה וככה”.

אמרתי: אם ככה אז ככה, אבל קצת התברברתי. מזל שהיה שם ואן עם מדבקות של סינסיאלו. אני זוכר שיודהל’ה עבר לגור בראשון והוואן חנה לו ליד הבית. אז אני בטח במקום הנכון.

נכנסתי. היתה שם אישה. אופנועית. חפרתי לה על אחריות, היא חפרה לי ת’אימא בחזרה. לא מבינה איפה הנקודה האדומה של הצד הכבד. לא מבינה בכלל על מה אני מדבר.

אבל היה לה ריח טוב. אז לא סבלתי. שילמתי.

*   *   *

האיש המוזר וזה הגיע. שוב. קילו אלכסנדר וכמה יונתן, רק בשביל הדרך כמובן.

צד אחד של הגומי נפרד די בשמחה מהג’אנט. הצד השני היה די עקשן. גם אנחנו. ודווקא על הצד של הדיסק.

עשרים אלף קילומטרים של איידנהו לא הולכים ברגל. ואני לא יודע לספור.

בסוף הסלקתי שני ניירות כחולים מתחת לסבל. הוא שאל אותי מה זה הפתקים הכחולים הללו שמבצבצים מתחת לסבל. אמרתי לא יודע. הוא התלבש. והלך.

שתי דקות אחר כך הוא סימס בוואצפ אולי הוא שכח את הגרב.

החזרתי “כן. ויש בתוכה כפות”.

הוא חזר.

הילדות של השכנים הגישו לו את הגרב בטיקסיות. אני הגשתי לו נייר אחד כחול. הוא שאל מה זה?

אמרתי שיהיה לך למסטיקים.

הוא אמר יש לך עבודה שלי בחינם לעשרים שנה הקרובות.

בקיצור – החלפתי צמיג.