גאון או שקרן?

כפעם בפעם צף בקבוצות האינטרנט הדו גלגליות שלנו גולש מוקסם שמביא שוב את סיפורו של הקוסם הצרפתי שבנה אופנוע במדבר עם משור, פטיש ומפתח שבדי.

סיפור הרואי: איש יוצא עם מכונית לחצות מדבר, האוטו שובק חיים והאיש נידון לכליה וייאוש אלא אם כן יעבור במקום מושיע ויחלצו. אבל הוא, בתעצומות נפש ובכח דימיון שאינו יודע גבולות, מפרק את האוטו לכפיסים, מרכיב ממנו אופנוע, ויוצא ברכיבה מן המדבר אל חיים חדשים, חוזר אל ציביליזציה מופתעת, אל עולם נדהם שנופל לרגליו מוכה סנוורים ועוטף אותו בהערצה. מכאן ואילך עד יום מותו, ישוב הסיפור ויושמע וידובר שוב ושוב ליד מדורות השבט האינטרנטיות.

ניתן היה לשער שהמבצע המופלא יסחוף צוותי טלוויזיה שיראיינו ויצלמו את האיש ואופנועו מכל כיוון וזווית ויבקשו לדעת איך זה עובד ובבקשה אדוני, נא לתת לנו הופעת רכיבה בשידור חי. אבל לא: לא נעשה תחקיר ע"י שום גורם בעל ערך עיתונאי והתמונות שכולם משתמשים בהם הן אלו שהוא סיפק. ברשת תמצאו סרטון בודד שחציו אנימציה ברוח מבודחת מציג את הגאון האלמוני יושב על יצור הכלאיים, מנופף בידיו בנונשלנט כליצן, ולא מעלה על דעתו בכלל להזיז את הכלי ולו מילימטר. (אפילו ערך בויקיפדיה לא הסכימו לכתוב על זה). חשוד משהו ומדיף ריח רמאות.

הנה כך:

 

למעלה מחמש וחצי מיליון צפיות.

העובדות: השנה 1993 ואמיל לריי, חשמלאי צרפתי בן 43, מטייל במרוקו עם מכוניתו, סיטרואן דה-שבו. הוא יוצא מעיר גדולה בשם טאן-טאן, עיר דרומית במרוקו על גבול מדבר הסהרה, ומגיע עד כפר קטן בשם טילמסן, שם נתקל במאחז צבאי שמודיע לו שהכביש חסום ושיואיל נא לסוב אחור כי אין לו היתר להמשיך. הוא מחליט להתעלם מן ההוראה, ובצעד נועז יורד מדרך המלך וממשיך דרך השטח אל הלא נודע. הלא נודע מתברר כאכזרי, הנהג כנראה לא מספיק מיומן בנהיגת שטח טרשי, גחון המכונית נחבט בסלע, ציריית ההינע מתעקמת או נשברת, משהו בשלדה מתעקם גם כן, והמכונית עוצרת תחתיה, לא כשירה יותר לתנועה. אמיל לריי נשאר תקוע בדד במדבר.

אבל הייאוש רחוק ממנו. יש לו להערכתו מספיק אוכל ומים וגם כלי עבודה, אפשרות של הליכה רגלית חזרה למחסום הצבאי או לכפר הקרוב לא נראית לו ריאלית, והפתרון ההגיוני לדעתו יהיה לפתוח סדנה מדברית ולבנות אופנוע מאולתר מכל החלקים שיפרק מהאוטו התקול. הגיוני.

הגיוני?!

אמיל לרייי: "הקפתי את אפריקה כ-10 פעמים לפני כן והכרתי היטב את השטח ואת הקשיים, לכן לא חששתי לרדת מהכביש. הדה-שבו ידועה כמכונית קשוחה שאפשר לסמוך עליה אם אינך נוהג בפראות. באפריקה מכנים אותה "גמל הפלדה". בדיעבד נראה לי שהפרזתי בהערכת קשיחותה של המכונית כי אחרת היא לא היתה מתפרקת מחבטה בודדת בסלע".

ואז – המטמורפוזה:

תחילה הסיר את המרכב. גוף המתכת ירד קומפלט, הונח בצד ושימש לו מעתה ועד סיום הפרויקט כביתן לישון בו. בשלב השני ניסר וקיצר את אורך השלדה. את המנוע והגיר מיקם באמצע מעל הגלגל האחורי, את טנק הדלק – לפנים, מהטמבון חצב לו כסא. 2 גלגלים חוברו לשלדה, אחד מלפנים ואחד מאחור כשהקדמי גם זוכה למערכת היגוי מאולתרת במקום ההגה המקורי.

איך זה עבד בפועל? – משני צידי תיבת ההילוכים ממוקמים תופים שמסתובבים בעת שהגיר משולב, ובמקור מחוברות אליהם ציריות המקשרות אותם לגלגלים הקדמיים. אם אחד התופים הללו ימוקם מעל גלגל, הרי שבעת שיסתובב הוא יגרום לגלגל שתחתיו להסתובב בכיוון ההפוך מכוח החיכוך ביניהם. עכשיו יש רק לקבע היטב את יחידת ההנעה מנוע-גיר, ולנסוע.

אמיל לריי: "הכנסתי עצמי למוד של השרדות. אוכל ושתיה בצמצום. חשבתי שזה ייקח לי כמה ימים אבל בסוף זה התארך לשניים-עשר יום עד שסיימתי".

הכל היה מוכן, והוא הניע ונסע. הוא יצא לדרך כשלרשותו חצי ליטר מים בלבד. לאחר יום אחד של נסיעה/ רכיבה בו נפל בלי הרף מן המושב המאולתר הוא נאסף ע"י המשטרה המרוקאית, וניצל.

הוא גם טרח לצלם ולתעד את המבצע.

טוב, עד כאן, יש לי מיליון שאלות אבל נתמצת:

קודם כל: שייקח תרמיל ויתחיל ללכת. בתוך פחות משבוע הוא היה מגיע בהליכה לכפר ממנו יצא. בסך הכל 32 ק"מ, מה הסיפור? (ואפשר גם ללכת בלילה אם ביום חם מידי).

שתיים: מה הבעיה להמשיך לנוע עם ציריה בודדת? (לפרק ולהסיר את הציריה הדפוקה, ולנעול את התוף כדי לבטל את פעולת הדיפרנציאל). הרבה יותר פשוט, לא?! לאחר הסרת המרכב אין זה משקל כבד מידי לציריה בודדת. יום עבודה אחד, מקסימום יומיים, ואז – לסובב את האוטו ולג'עג'ע 30 ק"מ אחורה.

שלוש: איך מקצרים שילדה עם משור יד – נבצר מבינתי. לא הגיוני בעליל.

ארבע: איך מחברים את כל החלקים הרצויים זה לזה בלי לקדוח חורים? – צריכים להיות בשלדה המון חורים כדי להתאים ולחבר את הכל מדוייק שלא ישוטו עם התזוזות ימה וקדמה צפונה ונגבה.

חמש: השלדה קוצרה כדי ליצור גוף קצר וקל יותר לשליטה, אבל האם לא היה הגיוני יותר להשאיר את השלדה באורך המקורי ולצרף גלגל שלישי לייצוב? (ויש מקום מאחור לחיבור גלגל שלישי).

שש, כל חישוב התנועה תוכנן על הילוך אחורי (רוורס) שידוע כהילוך הכי חלש בתיבת התמסורת (הפיכת כיוון עם ציר נוסף). בספק כמה קילומטרים יכול הילוך כזה להסיע את המשקל הזה בלי להתפרק. הגיוני יותר היה לתכנן את המיזם הזה על הילוכים קדמיים.

שבע: איך הוא הביא את ערימת הברזל הזו הביתה לצפון צרפת, מרחק של לא פחות מ-2,500 ק"מ בקו אווירי? שילם הון למשאית גרר?

תמוה לגמרי. ולסיום:

בתוכנית "מכסחי המיתוסים" ניסו לחקות ולשחזר את המבצע ולא ממש הצליחו. בתחילה חשבו על קונספט הגיוני לפירוק והרכבה ולא הצליחו למרות שהיו 2 אנשים. אז חיקו את הקונספט של אמיל לריי ואפילו עשו זאת עם כלי עבודה חשמליים בסדנה, ולטענתם התוצאה הסופית בלתי אפשרית לתנועה.

הנה, כאן יש סרטונים של כל התהליך, צפו בהם בעצמכם ואחר כך תחליטו אם האיש גאון או שקרן.