כך לקח גל גולן את אליפות פלורידה 2017 (V)

200 מטר לפני קו הסיום, ביום הראשון של ראלי הפרעונים 1994, מצא עצמו מולי גולן קבור עם הפרצוף בתוך החול הלוהט של מדבר מצרים. כמה רגעים קודם הוא עוד נישא בדהרת אטרף אל סיומו של היום על גבו של ימאהה TT600. ההתרסקות היתה אכזרית מידי: גבו נשבר, 3 חוליות התפרקו. היו עוד כמה חלקים בגוף שנשברו על הדרך אבל בסך הכל הוא יצא מזה על הרגליים ללא נכות. מזל של חתול. ראלי זה שזכה לכינוי "המקולל", התעלל גם באביב קדשאי ורז הימן שאבדו בדיונות, השאירו את האופנועים מאחוריהם וגיששו את דרכם חזרה לציביליזציה, ובאייל ירושלמי שנשאר נכה לצמיתות. רק חזי עלון סיים את פרעות פרעוני 94' ללא זיקוקים ופיצוצים.

24 שנים לאחר מכן עמד בנו של מולי, גל גולן, על הפודיום של אירגון מרוצי המסלול CCS בפלורידה וקיבל שלושה גביעי אליפות של 3 קטגוריות (!) לשנת 2017. אני לא בדיוק זוכר מי טבע את הביטוי "אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה", אבל ברור לי לגמרי שהוא דיבר שטויות. להיפך, אבות אכלו בוסר ושיני בנים תושחזנה.

וגל גולן יוכיח.

מולי גולן. לחץ להגדלה

מולי גולן כבר 45 שנה אופנוען שטח. כל יום שישי הוא מוציא את הק.ט.מ לנחל שילה או למתקן אדם ומגיש את עצמו לסלעים לחרוט בו סימנים. כשלחבורה מתחשק לגוון את התפריט הם יורדים לנגב ובודקים מה השתנה ומה חדש במרחבי ובחגווי הישימון. איך שלא תהפכו את זה, מולי גולן מכיר את הארץ דרך גלגלי האופנוע כבר כשנות דור.

אבל איכשהו חיבת העפר הזו לא נדבקה ביוצאי חלציו, ולמעט תקופות קצרות שבהן נעתרו לו, עשו לו טובה והצטרפו אליו לטיולי מדבר, הוא די נשאר לבדו במשפחה עם התחביב שלו. גל בכלל העדיף אספלט וסופרמוטו ומולי לא היה בקטע בכלל. כשני קוים מקבילים נעו איש בעולמו, וכשכבר הניחו שאחת דתם להשאר קרובי משפחה מדרגה ראשונה ללא חיבור אמיתי דו גלגלי, כתב הגורל פרק חדש בתסריט והכל התהפך.

מה שקרה זה שגל הגיע לארה"ב, ויום אחד גילה בפלורידה מסלול. ריחרח קצת, בדק קצת, טעם קצת, ומפה לשם, בטרם הבין למה וכמה, נשאב ביניקה אדירה לסשנים הנקראים ימי מסלול. קנה לעצמו ימאהה R6, הדביק רצועות מסקנטייפ על הפנסים והמראות, ויצא לבדוק כמה הוא שווה. בשלב זה לא תחרויות אלא ימי מסלול בלבד. בארצות נאורות ניתנת לאזרח אפשרות לרכוש מיקצי מסלולים בכספו. ארצות נאורות אלו לא הולכות נגד תשוקות האזרחים אלא להיפך –  כורתות איתם ברית הסכמה ושלום. לכן, אולי, הן נקראות ארצות הברית?

גל מגלגל על המסלולים בפלורידה את כל שנת 2015, בודק את הזמנים העלובים שלו לעומת המתחרים באליפות החובבים, ובסוף מבין שהוא אולי בכיוון אבל לא בדרך. משהו צריך להשתנות.

השינוי החל כשהתחבר לחבורת רוכבים חובבים מקומיים. הם, האמריקאים, הסתכלו בפליאה על החורניות הישראלית שבה החבר המזרח תיכוני שלהם מתייחס לעצמו ולתחביב. כשהחלו להתנהל כקבוצה, לתאם ימי מסלול, להקצות סופי שבוע שלמים לאימונים, לשבת ולנתח מיקצים ולתקן שגיאות איש לאחיו, אז למד גולן הצעיר שרכיבת מסלול היא ספורט לכל דבר ואם הוא רוצה לקצץ זמנים ולהריח את התוצאות הנראות בלתי אפשריות של המתחרים המקומיים, כדאי שייקח את עצמו בידיים.

החליט שעונת 2016 תהיה פיילוט לבחינת הישגים אישית, ונרשם. לאחר כמה מרוצים כבר ידע שהוא עושה את כל הטעויות האפשריות בתחזוקה, באימון האישי, ובגישה הבלתי מקצועית. איך שהורד הדגל היה זורק קלאץ', מזנק ברוטאלי, חם על הגז, אץ קדימה, ללא שהות, ללא התרגלות, ללא שיקול ומחשבה. התוצאות  מיהרו להתייצב בטור: בלאי מהיר לצמיגים, מצמדים הרוסים, היי-סייד שפירק חצי אופנוע…

היה ברור לו שאם ירצה לטעום טעם של הצלחה במרוץ אמיתי, כדאי שיסגל לעצמו אורח חיים של ספורטאי כי אחרת הוא זורק כסף וזמן לפח. למזלו, נצמד אליו ידיד אמריקאי בשם בראד גורדון שמבין דבר או שניים בתורת המסלול והוא לקח על עצמו את תפקיד המנטור לרכיבה ולטיפולים.

ועכשיו, עם ג'יקסר 600 מודל 2006, עם הקפדה על אימוני כושר אישיים, עם תזונה נכונה, משמעת עצמית, לימוד קווי מסלול, לימוד תרכובות צמיגים, שינון נקודות בלימה, כיוון בולמים, ושינוי לחצי אויר ויחסי העברה הספציפיים לכל מסלול בדרום פלורידה, הוא הרגיש קצת יותר טוב עם עצמו והחליט שבשנת 2017 יתחרה עונה שלמה.

 

ואז אבא מולי קפץ לביקור.

מולי הוא טיפוס דידקטי מאד. אפילו קצת נדיר. בודק והופך בדברים 70 פעם לכאן ולכאן עד שיוציא מסקנה, ולאורך כל משעולי הניסוי והטעיה הוא מחמיר עם עצמו מאד. לאחר שנים של תחרויות מוטוקרוס, אנדורו וראלים, התיישבו אצלו בראש דבר או שניים בכל הנוגע למרוצים, ההכנות אליהם והמצב הנפשי שאתה צריך להיות שרוי בו בעת שניתן האות ואתה מתנפל על הכידון. הוא, איש השטח החול והאבק, בא למסלולי פלורידה, התבונן בנער ההופך כיוונים בפיתולי האספלט והרים גבה. ופתאום – בא לו גם!

הלכו שניהם וקנו ב-800 דולר סוזוקי SV650. בגיל 60 הפך האב לרוכב מסלולים.

פעם בחצי שנה הוא היה מגיע לביקור ויחד עם הבן עולים על מסלול. יחד רכבו, יחד טחנו גלגלי שיניים, יחד קרעו שרשראות, יחד שחקו צמיגים ויחד ישבו וניתחו קווים, פניות, נקודות חולשה ונקודות חוזקה. למולי יש ידיים טובות וחכמות שמבינות מערכות מכניות אז הוא השתלב בפיט מצוין. כשחזר לארץ היו מתייעצים טלפונית כל יומיים וחצי, ומולי, כמו כל אבא, היה דואג ומתרגש, שואל ובודק, מתרה ונוזף, מייעץ וצועק, אוכל את הלב השרוף כשלא הצליח לגל, ומתפוצץ עם הלב מגודש השמחה כשהיה פודיום, גביע, ניצחון.

וגל עלה על הגל. הוא הלך ורכב, רכב והשתפר, רכב והתמקצע. השגיאות נשרו, הפאלטות נעלמו, הפניות התהדקו, הישורות התמהרו, והזמנים התקצרו. אליפות החובבים שמאגדת שלוש קטגוריות – 600 סמ"ק, 600 משופר ו-750 סמ"ק הלכה ונכנעה לו ללא עוררין. שליטה מוחלטת.

בפברואר 2018 הוא היה כוכב טקס סיום העונה. הזמנים שלו היו הטובים בכל שלושת הקטגוריות והוא היה האלוף הבלתי מעורער של 2017: אלוף CCS פלורידה חובבים כללי!

והוא לא מתכוון להמשיך למקצוענים. הוא רק רצה לבדוק אם הוא יכול.