דברים שהארלי לא ידע על עצמו

ספורטסטר האגמן

כששואלים את גרג האגמן מה קפץ לו לראש כשהחליט לעצב הארלי לשטח, הוא עונה תשובה משונה: "נולדתי בבית חווה של איכרים באיובה". למי שהתשובה הזו לא מובנת מספיק הוא מוסיף: "פעם לא היה לך לך אופנוע לכביש ואופנוע לשטח. עם מה שהיה נסעת לכל מקום". ואכן, למרות שההארלי מזוהה טוטאלית עם תרבות הכביש של אמריקה, נמשכו שורשיו והתפרשו גם למרחבי עולם השטח ביבשת הגדולה. בדיבור הצפוף הפעם של הספורטסטר עם האגמן נראה שלא היה לו צ'אנס להמלט משיחה נוקבת בעינייני עפר ואבק.

להאגמן יש סדנה להסבת אופנועים לחזונות שמתרוצצים במוחו ולמרות שהוא מעדיף יפנים, מידי פעם הוא חוזר למותג הבסיסי הכל-אמריקאי, והפעם הוא לוקח ספורטסטר XL1200 משנת ייצור 2004 והופך אותו לסקרמבלר. כהשראה לעיצוב שימש  XLCH פלאט-טראק משנת 1961 שמראהו הפשוט וצניעותו דיברו אליו. המטרה סומנה כך: להעניק לאופנוע מראה של שנת 61' שעבר מסע בזמן והגיע ל-2015.

סך הכל ובתוצאה הסופית אין שינויים משמעותיים רבים אבל הויז'ואל כובש לחלוטין. יחסית לשינויים המינוריים התוצאה יפהפיה. המפרט הטכני כולל צמיגי דו"ש (קונטיננטל TKC), בולמי 'האגון-ניטרו' מאחור (הקדמיים ללא שינוי רק כיוונון ושיסתום מחדש), רגליות בקונוטציית שטח והינע שרשרת כמו ב-883. המושב נתפר בשני צבעים – שחור ולבן ונוסף תיק אוכף מאחור. "בשביל כמה כלים. אולי תצטרך לתקן את האופנוע של זה שיצאת איתו לרכיבה" – הוא מתבדח. בהתחלה הוא חשב להשאיר עליו מספר פריטי כביש אבל אז החליט ללכת עד הסוף והעיף את המאותתים, מספר הרישוי והפנס האחורי. הפנס הראשי נשאר. איך לא.

איך הוא מרגיש עם התוצאה הסופית? – "הלוואי שיכולתי לעשות ולשנות כל מה שאני חושב שכדאי – הוא נאנח – אבל האופנוע הולך למכירה וחייבים לעשות פשרות שלא ייצא יקר מידי. בסופו של יום חייבים לחיות ממשהו… סך הכל אני די שלם עם התוצאה. לא התכוונתי לבנות כלי שטח אמיתי אלא משהו שיעלה חיוך ויעשה כיף לרוכב. כמו בחיים – לא הכל מסתכם בתחרות".

לאחר השינויים האופנוע שוקל 215 קילו, חלוקת המשקל קדימה-אחור מעולה ואולי זה מה שמעניק לגרג את האומץ לעשות איתו מוטוקרוס. איש אמיץ.

עד כאן בקטנה המשחקים של מיסטר האגמן. תעברו ברפרוף על הגלריה הקטנה והמקסימה של Erick Runyon, שחררו, ובואו נצא למסע קטן אחורה בזמן ונדפוק את הראש ביחד.

 

 

רוכבי האדוונצ'ר המקוריים

האמירה הזו של האגמן "פעם לא היה לך אופנוע לכביש ואופנוע לשטח, עם מה שהיה נסעת לכל מקום", הזכירה לי משהו. משהו חזק.

בשנת 2003 פותח בחור בשם ווס וובר שרשור באתר פורומים אמריקאי לרוכבי אדוונצ'ר בשם: "רוכבי האדוונצ'ר המקוריים", ובו הוא מספר שבחג ההודיה האחרון ישבה כל המשפחה לשולחן החג, השיחה – כרגיל –  אופנועים, ואז אבא שלו שולף תמונות ישנות. כל המשפחה נאחזת התפעלות עצומה, ווס בעצמו מתרגש מאד, והנה הוא בא לחלוק אותן פה בפורום עם כולם.

דמיינו עצמכם חבורת נערים בני עשרים בעיירה מנומנמת בשם פורט קולינס בקולורדו, הימים – תחילת שנות ה-50 של המאה שעברה וכל מה שיש לכם בראש זה איך ואיפה לצאת מהחור הזה לטייל ולבלות ביום ראשון הקרוב. איפה – זה לא בעיה כי אמריקה ענקית, ואיך – גם לא בעיה: יש להם הארלים, לרוב מדגם 'סבנטי-פור' (74), כן, זה עם ידית ההילוכים על המיכל. ועכשיו, רק לנסוע לכל מקום שהדבר הזה יכול להגיע. לאן הוא יכול להגיע? – או! את זה בדיוק הם התכוונו לבדוק!

וובר קשישא סיפר שבילויי הרכיבה היו למרחקים ארוכים, אפילו עד מעבר לגבול של ניו מקסיקו הגיעו. הם היו מתאספים בנוהל קבוע ב-8:00 בבוקר בתחנת הדלק שליד הדראגסטור המקומי, מתדלקים ומשחררים קלאץ'. מי שאיחר נשאר בבית. לא חיכו לאף אחד.

כשחזרו מהטיולים מחוממים ודלוקים, השתעשעו במגרשי השכונה במרוצי דראג ופאואר- סליידים.

 

אבל הקטע שהפיל את הגולשים מהכסא בשרשור הזה היה החלק בו סיפר ווס על טיולי השטח. מסתבר שלא היה בנמצא קליבר מספיק גדול למדידת קוטר הביצים של אביו וחבריו. הם פשוט רכבו עם הטרקטורים האלה לכל מקום שעלה בדעתם בלי חשיבות למצב מזג האויר, המשקעים ורטיבות האדמה. למשל –  לפסגת הר אוונס. היום הדרך לשם כבר סלולה אבל בימים ההם עוד לא. הם התבחבשו בשטח רובו של היום עד שמצאו את המשעול הנכון לטפס בו את המדרונות.

והגיעו למעלה לפסגה.

ביום אחר חיפשו דרך למעבר ההרים ארפאהו דרך היערות. בלתי מתקבל על הדעת לחשוב שבן אנוש עם קורט הגיון בקרקפת מכניס הארלי לתא שטח שכולו מוקשי טבע כבדים. כל מה שהיה בדרך שם להם רגל, אבל בסופו של מסע כל דבר שעמד בדרכם נידון לכיבוש והתפריט כלל פלגי הרים, שדות בוץ, גזעי עצים וסלעים.

והיו ימים שנשארו בעיר ורק יצאו קצת החוצה לשדות לחפש מכשולים ולראות מי אמיץ יותר. דמיינו-נא מוטוקרוס בלי מיתלים.

 

הפוסט הזה שם בפורום האדוונצ'רים האמריקאי הוא מסוג החוויות המטלטלות. מהדברים האלה שאתה נתקל בהם במקרה והם גורמים בך שינוי. אנשים נשפכו שם מהמקלדות והפכו לשלוליות מתחת לשולחן עם כל התגובות והסופרלטיבים. התחיל גל של נבירה באלבומים ישנים ומהמרתפים המאובקים הועלו ספרי תמונות מתפוררים ובהם חוויות-תמונות אופנועניות-משפחתיות של אבות (ואמהות!) המשפחה מימי ראשית המאה. גולשים חדשים הגיעו בעקבות השמועה ונשארו, אנשים עברו לרכב בשטח בהאמינם לפי התמונות כי הכל אפשרי אם רק תעז. אני אישית עוקב אחרי הפתיל הזה כעשור והוא מתנהל כבר 12 שנה!! האבא, וורן וובר, הפך למעין אייקון נישתי וכשהופיע עם בניו (כל המשפחה שם רוכבת) לאירוע התקהלות רוכבים מסויים, החלה עליה לרגל אל האיש המבוגר בן ה-85 שעוד רוכב. אנשים רצו להצטלם איתו. בתמונות הוא נראה מופתע ונבוך ממה שעשו ממנו. בזמנו זה היה נראה להם כל כך טבעי…

לרוע המזל הפתיל התחרבש. התמונות נמחקו ואיש אינו משחזר אותן שם למרות תחינות הקוראים. לגודל המזל הוא הדהד כל כך חזק ברשת עד שנשתמרו ממנו עקבות שבמאמץ מסויים והרבה חפירות ועם עקבות של זכרונות חזקים ניתן להעלות את התמונות האבודות מאוב. הנה, עשיתי בשבילנו את המאמץ הזה. לא הייתי סולח לעצמי אם לא.