הבוקסר בעל האגרוף הענק

לאחר מלחמת העולם השניה הוטלו הגבלות חמורות על גרמניה ואיטליה בנושא בניה ואפילו עיצוב כלי רכב. לתקופה מסויימת בכלל נאסר עליהם לבנות כלי רכב כבדים יותר מטוסטוס. לא זו בלבד אלא שנאסר על מדינות אלו להשתתף בתחרויות ספורט בינלאומיות. בעלות הברית לא יכלו לסבול את הרעיון שגרמניה או איטליה, אותם הביסו זה עתה בקרבות מלחמת העולם השניה, ינחילו להם מפלות בתחרויות ספורט. היתה להם סיבה טובה לכך כיוון שלפני המלחמה איטליה וגרמניה הוציאו לשוק את המכונות המהירות והמשוכללות ביותר. לא היתה איפוא כל ברירה, ואם במקרה היית איטלקי או גרמני ורצית להשתתף במרוץ פנים ארצי, נאלצת לרכב על מה שהיה לך בחצר מלפני המלחמה המחורבנת ההיא.

אבל היה לזה גם יתרון. לזמן קצר ובלתי חוזר הם היו חופשיים לנפשם מחוקי FIM ויכלו לשפר את כלי הרכב שלהם בסדנאות קטנות שבהן ידיים חכמות חישלו והטביעו בברזל מחשבות עמוקות שנולדו במוחות מבריקים. כך למשל נולדו אופנועים מוגדשים בסופרצ'רג'רים, אופנועים אחרים שיתפו שלדות ומנועים לא להם, ומהנדסים תוצרת בית הוציאו מהמרתפים מנועים משופרים מכנית באגפי השסתומים, הקרבורטורים, גלי הזיזים החמים, ובאגף השלדות הקלות. האגדות מספרות שרוכבי אופנועים מכוחות הברית, שעד אותו זמן רכבו בעיקר על הארלי'ז ואינדיאנ'ז ולא הכירו משהו אחר חוץ משלדת הריג'יד האמריקאית ומנועים עצלנים עם שסתומי צד, חטפו שוק כשיצא להם לראות מקרוב ממה מורכבות ואיך נעות המכונות המתוחכמות הללו של האירופאים המובסים.

מהשנים ההן שרדה מכונת מרוצים מדהימה שנבנתה בבית על ידי שלושה חברים ללא שום הכשרה הנדסית מיוחדת או כלים מתאימים. האופנוע נבנה על בסיס ב.מ.וו R75M, דגם שתוכנן לסירת-צד, והוטבעו עליו האותיות – MFK – שהן ראשי התיבות של שמותיהם, פרנץ מור, קורט פריץ, והנס קליינץ-שוויינפורט. אז בואו תשמעו סיפור מעניין, כשהתמונות המצורפות נלקחו מארכיון הספורט המוטורי של העיר הוקנהיים.

הרעיון שנולד במוחו של פרנץ מור, מכונאי פשוט עם אוריינטציה למרוצים ומתחרה חובב, היה כזה: הוא יהפוך מנוע ב.מ.וו מיושן ורגיל עם גל זיזים תחתון למנוע משופר בעל גל זיזים עליון. הרעיון היה אולי חכם אבל תלוש מן המציאות, כיוון שלרשותו של אדון פרנץ לא עמדו שום אמצעי ייצור חוץ משתי ידיו, ואם אלו כל האמצעים העומדים לרשותך אז רעיון כזה נחשב לטירוף מוחלט. תראו איזו ערימת חלקים הוא ייצר עבור 2 מנועים עד שהסתיים הפרוייקט: 4 צילינדרים, 4 ראשים, 8 נדנדים, מכסי שסתומים מיוחדים שיתאימו לגלי הזיזים שבראשים, ואז כל שאר החלקים הנילווים: מוטות דחיף, גלגלי שיניים, צירי הינע, שסתומים, מיסבים, אטמים והשד יודע שבכך לא סגי והיו עוד חלפים לייצור. עבודה מיוחדת ארוכה ומייגעת נעשתה בעיצוב גלי הזיזים שעובדו ידנית כיוון שלא היתה לשותפים תחת ידים כל מכונה לייצור גל זיזים כמו שרצו.

פרנץ מור, חמוש בשרטוטים ביתיים חובבניים, התדפק על דלתות של חרטים ובעלי תנורי יציקה וניסה להסביר להם מה הוא מבקש מהם. זה היה מסובך. בלי שרטוטים טכניים הנדסיים מדוייקים התקשו בעלי המלאכה להבין למה הוא מתכוון והוא הוצרך לסבר את אזנם בהסברים מופשטים ובציורים חובבניים עם עט על נייר, עד שהבינו. רבים נדו לו בראשם. זה היה בלתי מתקבל על הדעת. כל מי ששמע על הפרוייקט השאפתני ניבא לו כישלון, וגם מי שהטה כתף ועזר לו היה סקפטי. אף אחד לא ממש האמין שמכונאי פשוט יבנה בבית מנוע משוכלל ללא מכונות, ללא יידע הנדסי וללא כלים מתאימים. גם למפעלים מסודרים זה לוקח זמן. מרגיש מטופש במקצת ונבוך משאלות המומחים, רבץ פרנץ מור בלילות על ספרי הנדסה והשתדל להשלים את הידע החסר לו.

מן התמונה המטושטשת הבאה אפשר להבין משהו כיצד נראתה התוצאה: גל הזיזים המקורי של האופנוע הוצא לגימלאות ובראשים נקבעו גלי זיזים מתכווננים שקיבלו הנעה מציר המגנטו באמצעות מערכת גלגלי שיניים. למנוע נבנתה מערכת שימון משופרת שהזרימה לראשים שמן טרי לסוך את גלי הזיזים ביעילות. כמו כן התווסף רדיאטור שמן.

העבודה התבצעה בסדנה הביתית של פרנץ מור. יחד עם כמה ידידים שהקדישו את שעות הפנאי שלהם אחר יום העבודה, שבתות וחגים, התקדם הפרוייקט לאיטו. היו שבועות שסך הזמן שתרמו השוליות הסתכם ב-120 שעות ומור עצמו מספר שהוא עצמו הגיע לסך 100 שעות עבודה בשבוע כשהוא מסתפק ב-3-4 שעות שינה בלבד.

וכרגיל וכידוע, כשהחלומות יוצאים מן הראש ויורדים אל הידיים אין חזור, וחזון המנוע המופלא הפך לאובססיה. ההוצאות הכספיות התחילו לאכול את הכיסים. לא די היה בכך שאשתו המסכנה של פרנץ מור גויסה לרעיון שעליה להפוך את ביתה למפעל מנועים, הזוג גם נאלץ למכור ריהוט וביגוד רק על מנת לשרוד ברמה הבסיסית, פשוט רק בשביל לחיות. פה ושם הוציא מור את האופנוע הישן שלו מן המחסן והשתתף בתחרויות נושאות פרסים כספיים, פעם בהצלחה ופעם לא, על מנת לאושש ולרומם קצת את ההכנסה הביתית.

העבודה האובססיבית נמשכה כשמונה חודשים. ביולי 1948 הונע המנוע וכמה ימים לאחר מכן כבר השתתף במרוץ לאופנועים עם סירת-צד בגרמיש כשפרנץ מור נוהג בו ומשיג את זמני ההקפה הטובים ביותר. עוד שיפוץ קטן, שינוי בגלי הזיזים, ובמרוץ קרלסרוהה שהגיע לאחר מכן כבר לא היו לו מתחרים והוא לקח את הנצחון בקלות. שבוע עבר ובמרוץ שהתקיים ברוטלינגן שוב היו מור ואופנועו המהירים ביותר אך בסיום השיגו רק את המקום השני. המצמד קרס. המנוע היה גדול עליו בכמה מידות…