החומסים

אחרי הרפתקאותי בתחילת שנות התשעים עם גרוטאות ימי היבוא האישי העליזים, היה לי ברור כשמש, שהאופנוע הבא יהיה סוזוקי DR600,  אמין, קשוח  ועם מחסן חלפים לתפארת. ידעתי לשנן בעל פה את כתבת היד שנייה שהופיעה אודותיו במוטו, שהסתיימה במלים "ונעלם בווילי מרשים" וגם היה בה את המשפט "עכשיו קיצרת לו את הקראנק בחצי שנה".

בשנת 1995 רכשתי אחד במצב סביר, קפצתי ל"יאיר ספרות טכנית" וקניתי את הספר שתירגם שחר צלניקר, ליקוט חלפים מזורז במחסן המדוגם של אבניר, ואודרוב – עשיתי לו אוברול עליון לבד ונהניתי ממנו כמעט שנה.

בקיץ 1996 האופנוע נגנב. קשרתי אותו ברישול, במנעול  פרסה רק על השפיצים הגלגל האחורי, פלוס שרשרת "טמבוריה" שחבקה איזה צינור מים של הבנין. אני מניח שלגנב לקח 2 דקות לכל היותר לגזום שני שפיצים ולחתוך את השרשרת.

הדבקתי מודעות "פרס למוצא" בכל מוסכי העיר, שוטטתי רגלית בפרדסי גבעת שמואל, הדרמתי למושבים שליד אשדוד, אולם לא היה זכר לאופנוע, מלבד המפתח של הסוויץ' שנשאר על הצרור שלי.

אה, כן, היתה גם שיחה טלפונית שקיבלתי מאוחר בלילה, שבועיים לאחר הגניבה "תשלם לנו ככה וככה או שנשרוף לך האופנוע". אני הייתי 'אפוף' כהרגלי בשעות האלה של הלילה, והשיחה נותקה לבלי שוב. אני מודה שלקחתי את הגניבה הזו ללב יותר מדי. כמה שנים אחר כך, קניתי שוב דיאר שש-מאות ישן, ובהמשך עוד אחד ספייר, כלי שלישי שודך לחבר ילדות, וכלי רביעי לשכן טוב מהמושב, שיכונה להלן בשם הבדוי "עומר".

 

נדלג  24 שנה קדימה. 03:25 בלילה מתקשר אלי שכן. אני מרים את הטלפון, ומיד מנתק את השיחה במחשבה שאולי זה אני התקשרתי בטעות לשכן הזה באמצע הלילה… אבל ליתר בטחון שולח לו ווצאפ, "הכל בסדר?"

תוך שניה הוא מעדכן "גנבו DR, או שלך או של עומר". אני יוצא החוצה, רואה שהדיאר הנוכחי בחניה, מדווח לו "שלי בחצר" ומקבל תוך דקותיים את הסרטון המצורף.

"מתי צולם?"  אני שואל. "לפני 5 דקות" מגיעה התשובה. "אני מגיע ", אני עונה.

אשתי מסתכלת עלי בפליאה מתלבש כמו בהקפצה, שם גינס, נעליים גבוהות, סלולרי ופרוז'קטור ביד.

"כשהילדים היו קטנים ובוכים בלילה, לא התעוררת אף פעם", היא צוחקת.

"גנבו לעומר את האופנוע, מבחינתי זה נוהל חניבעל" אני עונה, ומוסיף "אני חייב למצוא אותו עוד הלילה. מחר זה יהיה כבר מאוחר מדי, הם יקחו אותו לעומק האויב".

"שמור על עצמך", היא מבקשת, "הם רק שניים, הגנבים האלה", אני עונה בבטחון מלא של עתודאים זבי חוטם בדימוס, ונעלם בריצה החוצה.

"לא כדאי שתיקח אופנוע?" שואלת אשתי מהדלת. "עדיף שלא, המשטרה עוד תחשוב בטעות שאני הגנב", אני עונה מהרחוב.

 

מגיע לשער בו צולמו צמד הגנבים המקצוענים דוחפים את האופנוע. אחריו יש פיצול שבילים, האחד נגמר בסוללת עפר, השני פתוח לשדות. מחליט לקחת את השביל שנפתח לשדות. אחרי מאה מטר האסימון נופל, פאק, עכשיו לילה, כולם ישנים ואני לבד בשדות. עומר לא עונה לי לטלפון, אני מתקשר לאשתו והיא מאשרת שאכן זה האופנוע שלו נגנב.

אני לוקח נשימה עמוקה ומעמיק לשדות עם אדרנלין מופרך של "לרגע הזה חיכיתי 24 שנים". אחרי דקה נוספת בחושך, אני מחליט שעדיף לנפנף בפרוזקטור לכל עבר, מאשר להתקל בגנבים מקרוב. בקיצור, מתחיל לעשות מופע אור קולי קטן.

אחרי עוד כמה דקות אני שומע רכב מגיע מהעבר השני, ואז רואה שזו המשטרה שהגיעה מהר באיגוף. מחליט לחבור עליהם.

"שלך האופנוע שנגנב?"  שואל השוטר, "אני שזה שמחפש אותו", אני עונה.

בינתיים מגיעים שכנים נוספים, וזה הזמן לחשוב היכן יכלו הגנבים לעבור. אני מזהה בסוללת העפר נקודה נמוכה יחסית, ומתחיל לחפש בה עקבות. כמה ימים קודם ראיתי בנשיונל ג'יאוגרפיק סרט טבע, בו הראו גששים אפריקאים מחפשים עקבות בחול, והפטנט הוא לנסות כמה זוויות של מבט ותאורה.

אני יורד למצב כריעה, מאיר עם הפרוז'קטור, מגייס את הסבלנות שאף פעם אין לי, ואז רואה את סימני הצמיג האחורי של הדיאר של עומר.

"הדיאר עבר פה בוודאות", אני מדווח לאשתו של עומר, "אני מכיר את הצמיג של עומר פרפקט. השחמתי אותו במשחת נעליים לפני הטסט, כולל בחריצים שבין הקוביות, שלא יבואו בטענות על יובש".

עכשיו צריך להבין לאן המשיכו הגנבים. אם עברו את הסוללה בדחיפה, לאן ימשיכו? משמאל שדה קוצים מבאס, מימין שדה חרוש עם תלמים עמוקים בלתי עבירים ואין בו שום קוליס של אופנוע, ומלפנים – פרדס תפוזים ששביל ראשי חוצה אותו לשניים. מהשביל הזה הגיעה ניידת המשטרה.

אני מהמר שהגנבים  נכנסו לפרדס, לוקח אויר ונכנס גם אני. עובר שורה אחת, שורה שנייה, ואז בשורה השלישית, אלומת הפנס לוכדת לרגע כתם לבן-כחול. נשמתי נעתקת כאשר אני מתקרב, זה הרי לא יכול להיות!

זה הרגע של הבזאר בנינג'ה, של הקונפטי שיורד מהשמיים. "מצאתי, מצאתי", אני צועק, ועומר, שנמצא בכלל בצד השני של המושב, שומע עד אליו את שאגת האריה שיצאה ממני. הוא מגיע אלי יחף, בריצה, בתחתונים, ובלי הסלולרי. יצא מהבית כשהבין שגונבים לו את האופנוע, בלי לחשוב יותר מיד, ורץ לשער הראשי של המושב.

ממבט ראשון, נראה שווינקר אחד נשבר, הסוויץ של המפתח נתלש, אבל הסה"כ לא כל כך נורא. המשטרה מבקשת שלא נזיז את האופנוע עד שיבוא שוטר המז"פ וייקח טביעות אצבעות.

האופנוע הועמס עוד באותו הלילה והוחזר לעומר, המז"פ הגיעו אליו הביתה למחרת, והעלו חרס וחצי בחכתם.

יום יומיים אחר כך, אני מבקר את את עומר ואת הדיאר ששוחרר. מחליפים את הוינקר שנותץ, ובוחנים את הגדם של הסוויץ' הראשי. פתאום אני נזכר במשפט של בני בייקר, שלפני 24 שנה בכיתי לו על הדיאר הגנוב שלי והוא פלט:

"DR600 נגנב לך? זה אופנוע גניב אללא-יוסתור, אפשר להניע אותו ברגע שתולשים את הסוויץ' מהדאשבורד".

"עומר, בוא ננסה להניע אותו", אני מודיע לשכן, ונותן בעיטה, ועוד אחת, ועוד אחת, והכלב לא מניע.

עומר מסתכל עלי במבט מתנשא, "כדאי לפתוח ברז דלק, אתה יודע".  "ברור שפתחתי", אני עונה. "אבל לא פתחת את הברז השני, הוא מהפלסטיק שפעם הרכבת לי ליד המאייד כי האורגינל על המיכל די דולף", מזכיר לי עומר.

אני פותח גם את הברז השני. שתי בעיטות והחמור ניעור ליום עבודה חדש. אחרי דקה נופל לנו האסימון: צמד הגנבים בוודאי ניסה להניע את האופנוע ולא יכול היה לשער בנפשו ברז דלק נוסף שחובר על הצינור בואכה המאייד.

עומר מתעשת ראשון ומסכם את שרשרת הניסים שטרפדה את גניבת האופנוע:

1. מצלמת אבטחה של שכן, רגישה לתנועה, שצילמה את הארוע ושלחה לו הודעת פריצה לנייד בשלוש בלילה.
2. השכן, ששלח התראה בקבוצת הווצאפ המושבית באמצע הלילה, ושכנה עירנית ראתה אותה והעירה את בעלה.
3. הבעל, שזיהה את האופנוע והתקשר לעומר ואלי.
4. המשטרה, שהגיעה למושב משני כיוונים תוך עשר דקות לכל היותר.
5. ברז הדלק הנוסף ששכחנו מקיומו.

 

סיכמנו שהכוכבים הסתדרו לנו בלילה הזה, והלכנו לסדר מנעולים נוספים לאופנוע ולחצר. הגנבים האלה יודעים לעבוד, מקצוענים בתחומם, ויש להערך בהתאם. הכוכבים לא יעמדו ככה בטור בארבע מאות השנים הבאות.

כעבור חודש, מקבל עומר הודעה מהמשטרה, שהתלונה בגין ניסיון גניבת האופנוע נסגרה בהעדר חשודים. ניחא.

אבל בלי חלמאות כלשהי הרי אי אפשר – אז הנה:

כעבור חודשיים, כשעומר מתכונן לטסט, הוא מקבל הודעה ממשרד התחבורה שהוא זכאי להחזר אגרת רישוי בגין גניבת אופנועו!

כלומר, למרות שעבר בדיקת מז"פ, מבחינת המשטרה אין אופנוע… וכמובן שהיא דיווחה למשרד התחבורה שהאופנוע נגנב ולא שב לבעליו, באתר המשטרה הרכב רשום כגנוב, ומשרד התחבורה הוריד אותו ממצבת כלי הרכב.

נו,

עוד קצת טלפונים, קפיצה לתחנת משטרה, והם מודים שנפלה טעות ומעדכנים את המחשב שלהם. למחרת גם המחשב של משרד התחבורה מתעדכן, ומחזיר את האופנוע לכביש.

כעבור עוד שבוע, הגיע המועד לטסט. עומר הולך לטסט "אללא באב אללא", או "עז איז", והאופנוע נפסל על "צמיג אחורי יבש, ידית ברקס לא תקנית ורפלקטור שמאלי שחוק"  (בין הפותרים נכונה מהו "רפלקטור שמאלי שחוק" באופנוע עם פנס אמצע אחד, יוגרל טסטר).

טוב, מקצה שיפורים לטסט זה כבר פיצוחים. נחכה שלושים יום לסגירת האינדיקציה, נשחים את הגלגל במשחת נעליים, נבריק את הרפלקטור בסילבו, נמצא פתרון לידית  בלם, ונלך למכון טסטים אחר.

אולי שם, לשם שינוי, הם יהיו קצת פחות חמסנים? – נקווה שהכוכבים יסתדרו בשורה במכון השני.

ועוד בעניין DR600:

"מסע מים לים עם סירה" – חגיגה ל-DR600 במלאת 30 שנה להגעתו ארצה