הסבתא על האופנוע

מאת: טל שביט

בגליון של מוטורסיקליסט מ-2002 (שבעקרון אני לא כל כך אוהב בשנים האחרונות, דווקא), יש ספור מדהים – ואמיתי.

הכתב מתחיל בכך שהוא נוהג לנסוע לאזורם נידחים בקנדה בחופשות, כדי לרכב בשקט הרחק מן ההמון הסוער. במשך שנים שמע סיפורים על רוכב fzr600 ישן, הנוהג לפקוד את אותם כבישים, מבייש רוכבי אופנועי ספורט חדשים ונעלם כרוח רפאים. והנה, באחד מאותם ביקורים אכן הוא נתקל ב-fzr, מריח את אגזוזו, מחליט שהוא מעדיף להשאר בחיים מאשר לנסות ולרדוף – ובבית-קפה קטן רואה את ה-fzr חונה בחוץ.

נכנס פנימה, מזהה את מעיל-העור התלוי על כסא, אבל משהו לא מסתדר כי על הכסא יושבת סבתא כסופת-שיער, שמרימה אליו עיניים ואומרת בחצי-חיוך: "יום פה לרכב, הא?"

חכו, רק התחלנו.

עכשיו עושים קאט הרבה שנים אחורה, ולרוכב קנדי שאף אחד מאתנו – אני מניח – לא שמע עליו, בשם מייק דאף. מתברר כי דאף הנ"ל היה הרוכב הצפון-אמריקני הראשון שהשיג נצחון בגרנד-פרי, הרבה לפני קני רוברטס (שעליו כולם שמעו, אבל גם הוא לא היה האמריקני הראשון – הכבוד הזה שמור לפאט הנן, ב-1976). אותו דאף, כך מתברר, לא מצא את מקומו בועלם המירוצים הצפון-אמריקאי של שנות ה-50, הלך לנסות את כוחו באירופה, ומהר מאד מצא עצמו מחכך כתפים עם גדולי הדור כמו אגוסטיני, פיל רד ומייק היילווד.

הוא גם היה, מתברר, באותה רמה כמותם, וגבר עליהם לא מעט פעמים. בעונת 1965 רכב עם פיל ריד בקבוצת ימאהה, סייע לו לזכות באליפות – ואחרי העונה ניצח אותו 3 פעמים ברציפות, מה שהביא למסקנה שפקודות מהקבוצה הם שהביאו את האליפות לריד האנגלי ולא לדאף הקנדי.

כך או כך, ב-1966 התרסק דאף ביג-טים בעת ניסויים בסוזוקה, והתוצאה הייתה ירך מלאכותית. הוא חזר להתחרות, אבל המגבלה הייתה יותר מדי והוא פרש, וחזר בסופו של דבר לקנדה בראשית שנות ה-70.

מכאן ואילך העניינים הידרדרו – דאף התגרש מאשתו, נישא שוב, פתח עסק לשפור אופנועים, סגר אותו, ומתישהו לפני עשרים-ומשהו שנים, בגיל קרוב ל-40 הסתכל במראה – רוכב לשעבר, ללא כסף, עם ירך מלאכותית שחוקה… מה שראה לא מצא חן בעיניו. ואז החליט ללכת בעקבות נהיית ליבו כל אותן שנים…

והחליף את מינו.

מייק דאף הפך למישל דאף. כולל ניתוח, הכל.

היא-היא הסבתא המהירה על ה-fzr שפגשנו בראשת סיפורנו.

עדיין, עד עצם היום הזה, הקנדי/ת היחיד/ה שניצחה אי-פעם בגרנד-פרי אופנועים.

והכל אמיתי.

לכו לאתר שלה, אם אתם לא מאמינים. ושווה לקרוא את הכתבה המלאה במוטורסייקליסט.

אני חושב שזה פשוט סיפור מדהים.