וידוי: אישפוז בכפיה

מאת: אלון שטרן

יום הפציעה, שבת שעה 16:15 17/12/2016

הקדמה

היה זה יום רכיבה משובח שהחל ברכיבה ביער אילנות ויער קדימה במפגש עם חברים לרכיבה והובלת חבר ורוכב חזק בשם אלירן ברכה לטיול רכיבה באזור השרון.  רכבנו חזק ומהר באותו היום כי התנאים היו פשוט מעולים, אדמה רכה ואחיזה מושלמת לאחר שבוע של גשמים. לקראת השעה 16:00 החלטנו לחזור הביתה, אני מוביל ואחרי אלירן.

לאחר 2,000 מטר בערך נכנסתי לקטע של חולות דיונה במבנה טבעי של 'באמפים' לא סימטריים. קפצתי את הראשון ואת השני ואז גליתי שהבאמפר השלישי שבור וכדאי לנסות לדלג מעליו. לצערי היה חסר לי עוד מטר ונחתתי ישירות על הקיר הנגדי. חטפתי את הכידון ישירות לתוך עצם הבריח, הקלביקולה בצד שמאל, ולתוך צלע מספר 2 העליונה בצד שמאל, ומשם, לאחר שחרור טבעי של הבולם האחורי, שוגרתי כמו טיל למרחק של 12 מטר ישירות על הראש והגב ואז גם שברתי את חוליה T10 שבר מסוג דחיסה. על הדרך קבלתי מכה חזקה בשריר יד שמאל מהכידון ובשריר התאומים ברגל שמאל מהפג של האופנוע, בדיוק באזור של סוף המגף ושם גם נקרע לי המכנס.

בשניות הראשונות לא יכולתי לנשום וגם לא לראות כלום. לאחר כדקה בערך הבנתי שהתרסקתי ולא יכולתי לקום ממצב שכיבה לישיבה. הגיעו אלי כמה אנשים שהיו באזור ובקשתי מהם שיעזרו לי לקום בכדי שאבין מה קורה לי. הכאב היה חזק מאוד בצד שמאל והייתה לי תחושה ששברתי את העצמות שם.

אלירן החל לגייס כוח חילוץ ומצא את אורי כהן ממושב עין ורד  שהתגייס לקחת אותי ואת אלירן יחד עם בתו נעה (שהיתה בקורס רכיבה עם KORNEL NEMETH ) אשר והיה במקרה באותם רגעים באזור בו אני התרסקתי והגיע גם הוא לעזור ולתמוך בי מוראלית.

בקשתי מאורי שייקח אותי הביתה כי היה לי חשוב  לראות שהאופנוע מגיע למקום מבטחים ונפרדתי מכל החבורה התומכת.  משם החלטתי לנסוע למיון.

ואז העצם זזה לי והכאב החל להגיע לרמות שכבר התחלתי לראות כוכבים וציפורים מצייצות. אז התקשרתי לאבא שלי ובקשתי ממנו שיפנה אותי למיון הקרוב שזה בית חולים לניאדו הנורא והאיום שעד לאותו היום לא ידעתי עד כמה הוא נורא ואיום.

מערכת הבריאות קולטת אותי

הגענו למיון ואני פשוט מתחיל להיגמר מרגע לרגע. האדרנלין של הרכיבה מתחיל לרדת אצלי בגוף ורמות הכאב מתחילות לעלות מעלה מעלה. בעזרת רחמיה של האחות במיון קבלו אותי מהר יותר ורופא תורן שבמקרה הוא גם אורתופד ראה אותי והחליט שהוא בודק ידנית שהעצם שלי שבורה על ידי לחיצה על השבר. באותו רגע חשבתי שאני הורג אותו אבל העדפתי לסבול כי רציתי להאמין שהוא עוד יעזור לי.  שלח אותי לצילומי רנטגן, ואז כבר דברים החלו להתבהר יותר ונאמר לי שיש לי ריסוק של עצם הקלביקולה. תוך כדי שאני מתחנן למשככי כאב נתנו לי זריקת וולטורן בישבן ולאחר שעה כדור פרקוסט כי זה לא ממש עזר לכאב. אני ממשיך להמתין ואז האורתופד ששמו  דר' רומן מחליט לשחרר אותי הביתה ואמר שאין מה לעשות ורושם לי 30 ימי מחלה.

הייתי בשוק מאחר וניתן לראות בברור בצילום הרנטגן שהעצם שלי שבורה ברמה כזו שהיא לעולם לא תתאחה מעצמה. אני חוזר הביתה ומחליט להתקלח כי לא הרגשתי נעים עם כל החול והבוץ והזיעה של הרכיבה ואז מגיע טלפון מהאחות בלניאדו שאומרת כי רופא הרנטגן ראה את הצילום שלי ולא מבין מי שחרר אותי הביתה וביקש שאגיע להתאשפז בדחיפות מידית. כמו ילד טוב חזרתי למיון ושם המתנתי 3 שעות לתשובה לגבי מה קורה איתי בהמשך.

לקראת 22:00 בלילה החליטו שמאשפזים אותי בכירורגית א'. לאחר שעה החליטו שמצלמים אותי בסיטי חזה בכדי לשלול אפשרות של קרע של העורק הראשי אשר נמצא קרוב לאזור השבר של הקלביקולה, ולאחר כמה שעות החליטו שרוצים גם סיטי בטן בכדי לשלול דימום תוך בטני מהטחול או הכבד. אז החליטו שרוצים עוד כמה צילומי רנטגן "ששכחו" לעשות לי קודם בשלב המיון…

כל התהליך הזה של הצילומים נעשה על יד כך שמובילים אותי בכיסא גלגלים שבור ורעוע ומעבירים אותי מבניין אחד לשני בגשם ובקור תוך שאני מרגיש כל קפיצה של גלגל הכיסא השבור.  לאחר כמה שעות מסיום תהליך הצילומים מגיע רופא ואומר לי שיש לי גם חוליה שבורה בגב, T10,  ושבעצם אסור להזיז אותי מהמיטה כי זה מסוכן!

וזה אחרי תיזוזים של שעות רבות, על כל מיני כסאות גלגלים מתקופת האינקוויזיציה הספרדית…

 

כרוניקה של ניתוח (לא) ידוע מראש

עברו להם עוד כמה שעות של סבל במיטה הדפוקה של כירורגית א' ואז יעל באה לבקר אותי. באותו רגע הייתי שקוע בניסיון למצוא לעצמי רופא פרטי שינתח אותי במהירות האפשרית. גיא אשר חברי, התקשר ואמר שהוא יכול לעזור לי לקבל ניתוח מחר באיכילוב.

התחלתי להתבלבל. אני סובל מכאבים נוראיים, העצם כל הזמן זזה לי בגוף ומנסרת לי את השרירים ושאר האיברים הפנימיים, ואני מתוסכל: מצד אחד אני לא רוצה להישאר עוד רגע אחד במקום המסריח הזה שקוראים לו לניאדו, מצד שני אני לא רוצה לחכות עוד יום לניתוח, ומצד שלישי אני כבר לא מאמין ברפואה הציבורית… מה לעזאזל עלי לעשות? טוב, זהו! החלטתי שאני מתפנה עצמאית בעזרתה של יעל לאיכילוב ויהיה בסדר.

22:00. הגענו יעל ואני לאיכילוב ולאחר חצי שעה מגיעים משה, עומר ויעל של עומר. התחלנו במסע ארוך במיון שנמשך עד 01:30 בלילה. בינתיים נפרדתי בחיבוקים מכולם ורק עומר נשאר לשמור עלי.

02:00. סוף סוף העלו אותי למחלקה היחידה שבה היה מקום פנוי ללילה, מחלקת כלי דם. המטרה: ללכת לישון קצת אחרי 30 שעות ללא שינה והרבה כאב. מגיעים לחדר ורואים וילון סגור (תכף יבוא הסיפור עליו). עומר פורס את המזרן המתקפל שהביא מהבית מוציא את הלפטופ, אוזניות, מפזר חום, מפצל חשמל, כבל מאריך, שמיכה, כרית וחצי מסניף הום סנטר ורשת למטייל.  לא עברו להן 100 דקות ונכנסת אחות רוסיה לחדר עם תספורת וקעקועים של אחת מלהקת DEATH METAL ואומרת לעומר שהוא לא יכול לשכב כך על הרצפה בין המיטות, שזה לא מכובד, ושזה מפריע לאימא שלה הזונה. טוב, עומר בחצי באסה כשהוא מרוט מעייפות, מזיז את סניף הביתילי שהוא בנה כמה מטרים לכיוון החלון, העיקר שהכלבה הרוסיה תשתוק.

02:45. טוב אולי עכשיו הולכים לישון קצת… בטח לישון, בקבר אולי אני אצליח לישון…

04:50. נכנס לחדר האח רומן ומתחיל לצעוק:
לי הוא צועק: " קוםםםםםם קוםםםםםם" – במבטא סובייטי כבד. "יש לך ניתוח, צריך מתקלח בספטל סקרב מה עושה חיטוי לגוף" ומושיט לי כוס חד פעמית וספוג של לוח מבית ספר של המאה הקודמת ואומר לי "לך לשפשף גוף שלך במקלחת".

ועל עומר הוא צועק: "לא מקובל לישון ברצפה" ושיקום וייצא מהחדר.

אני מנסה לקום ופתאום כל הגוף שלי מתחיל לפרכס ללא שליטה מרוב עוצמת הכאב, ואני אומר לרומן: תביא לי משהו נגד כאבים כי אני לא מסוגל לזוז. הביא לי פרקוסט והבטיח לחזור לבדוק מה איתי בעוד 20 דקות.

04:55. אני מנסה להירדם, וגם עומר חוזר לסניף ארומה שבנה לעצמו במטרה להרוויח עוד כמה דקות של שינה.

05:00. זוכרים את הווילון המסתורי??? – פתאום נשמעת יללת מואזין: "אללה אכבררררררר". אני כולי אפוץ מחוסר שינה וכאב לא מבין מה קורה פה ואיפה אני נמצא, אבל לאחר כמה דקות אני מביו שיש איתי בחדר קנאי מוסלמי אדוק, אויי א ברוך, רק זה היה חסר לי.

טוב עוברים עוד 100 דקות ורומן בא להקים אותי בכוח למקלחת, חשבתי שהוא יעזור כמו שצריך ופתאום אני קולט שהוא תופס אותי בדיוק בעצם השבורה האידיוט הזה. צעקתי לו שיעוף מהחדר ואני כבר אתקלח לבד או יותר נכון עומר יעזור לי.  טוב הצלחתי בשארית כוחותיי להתקלח עם הספוג המזוויע וסבון החיטוי המגעיל ויצאתי לבוש כותונת ניתוחים כאשר כל הגב שלי והתחת בחוץ כי ככה בנויה הכותונת המזויינת הזו.

05:30. אני במיטה חזרה מחכה לניתוח שכבר יתחיל.

06:300. מסדר בוקר של המפקד. מסתבר שמנהל בית חולים איכילוב החליט לעשות מסדר בוקר במחלקה וכל הצוות בהיסטריה. נכנסות 13 אחיות רוסיות ומתחילות לצעוק על עומר שיפרק את הווילה שהוא בנה לעצמו במרכז החדר כי בעוד כמה דקות יגיע הביג צ'יף והוא יעשה ביג בלאגן בת"א אם ההתנחלות של עומר לא תפונה מהאיזור. פינינו ללא התנגדות מיוחדת את המאהל אבל בסוף לא הגיע הביג צ'יף, הגיע רק הסגן של הסגן של הביג צ'יף.

07:000. מגיע המנתח שאמור לנתח אותי ואומר לי שיש לו מלא ניתוחים היום ושהוא יבוא לפקח על הניתוח שלי שיהיה בשעה 10:00.

08:000. מגיעה זאת שמחלקת ארוחת בוקר ואומרת במבטא אמהרי: "לך לא מגיע אוכל. אתה הולך בניתוח. צריך צום". סעמק עוד פעם אני נשאר רעב…
גם עומר היה רעב, אז התחננו יחד שהיא תביא לעומר את ארוחת הבוקר שלי. הביאה ועומר אכל גם את הקליפה של הביצים.

10:00. בא אבא שלי לבקר אותי ולראות מה קורה. טוב אני מבסוט מהעניין שעוד מעט ינתחו אותי והעצם תפסיק לאיים עלי שעוד מעט היא קורעת לי את העורק הראשי בצוואר והכל יהיה יותר טוב, אז אני ממתין וממתין…. וממתין…. וממתין וכלום.

13:30. אף אחד לא בא ואני כבר בצום של יומיים ומת מרעב. בינתיים למדתי קצת ערבית מהמוסלמי שלידי. מגיע המוביל שלוקח אותי לניתוח, בחור בוכרי גדול ומפחיד, טוב נו שיהיה… העיקר שנגיע לחדר ניתוח. אופס הגענו… ואז זורקים אותי באיזו נישה כזו עם וילונות צהובים מגעילים שלא תורמים לתחושת רוגע באופן מיוחד וקור מזגנים של 15 מעלות, ממש תחושה של חדר קירור מתים. אחרי שעה וחצי של המתנה מגיע רוסי מבוגר ומתחיל לשאול שאלות. כמובן שהוא לא מציג את עצמו בפניי, אך מתוך הכרות שלי עם שאלותיו אני מבין שהוא זה שהולך להרדים אותי. אני מבקש ממנו משהו לטשטוש בכדי שאפסיק לסבול מכל האווירה הלא סימפטית שעוטפת אותי בחדר ההמתנה הגדול והמפחיד הזה, והמרדים בשלו: "בשביל מה צריך טשטוש? הכל בסדר, לא צריך טשטוש". כוס אמא שלך לחשתי לעצמי בשקט, חכה חכה אני אתפוס אותך בפינה ואז תתחנן לטשטוש…

מגיע עוד מוביל ולוקח אותי לחדר הניתוח. פאקינג חדר בגודל של אולם נשפים עם מלא מנורות ועגלות ושולחן נירוסטה קר ומפחיד עוד יותר מחדר ההמתנה. בחדר נמצאים 7 אנשי צוות שכולם הולכים לראות איך חותכים אותי ומכניסים לי פלטינה וברגים. המרדים אומר לי תעבור לשולחן! אני עונה לו שאני לא מסוגל לזוז. הוא מחכה שיקרה נס ואלי אני אצליח לעבור בכוחות עצמי. הנס לא מגיע. במקומו של הנס הגיע המנתח שלי, או שאולי הוא הנס בעצמו?… והוא פקד עליהם לעזור לי לעבור. בקשתי שישמיעו לי שיר של לד זפלין לפני שאני עובר למימד אחר, וואללה היו נחמדים ושמו לי את השיר, חצי דקה לאחר מכן כבר לא הייתי בהכרה ולא שמעתי יותר שום שיר.

לקראת החלמה?

הדבר הבא שאני שומע הוא: קום מר שטרן, קום!!!

אני כאילו לא מאמין ששוב פעם זה קורה לי שצועקים לי לקום עד שסוף כל סוף אני מצליח קצת לישון אחרי כמה ימים ללא שינה. הייתה זאת זו אחראית ההערה בחדר ההתאוששות שרצתה לוודא שאני חוזר להכרה. אמרתי לה: "שמעתי אותך אני ער ועכשיו תפסיקי לצעוק עלי ותני לי לישון בשקט…" אמרה לי: "איזה מצחיק אתה" ואני דווקא לא התכוונתי להצחיק פשוט רציתי לישון קצת.

מגיעים למחלקה אורתופדית סוף כל סוף ואני מקבל חדר לבד. איזה כייף – חשבתי לעצמי. גם עומר היה מבסוט והשתלט על המיטה שלידי, עלה על פיג'מה של איכילוב ואמר יאללה הולכים לישון. עברו 5 דקות ונכנסת האחות לבקש אם לא אכפת לנו לוותר על החדר לטובת נער בן  16 חולה מאוד שצריך את החדר יותר ממני. ויתרתי כמובן והעבירו אותי לסוף המסדרון, וגם שם היינו לבדנו לבערך 2 דקות, עד שהביאו אלי לחדר זקן אחד ששבר את האגן.

טוב, חולפת לה שעה נוספת ואני עדיין תחת השפעה קשה של חומרי ההרדמה, ומטושטש כולי, מרגיש כאילו קשרו לי משקולות על העיניים ואני לא מצליח לפתוח אותן ולא להתפקס במבטי לשום כיוון, ואז מגיעים לבקר אותי: יובל, דורון, איציק, ואלכס ואני מדבר איתם ומרגיש שאני עף על טריפ של  LSD.

הגיע ערב ואני חוטף בחילות מההרדמה שמתחילה לפוג ומנסה שלא בהצלחה יתרה להשתין את כל הרעל הזה החוצה בעודי שוכב במיטה. הגוף מתחיל שוב לכאוב ברמות קשות, ונותנים לי משככי כאבים מכל מיני סוגים ושום דבר לא ממש עוזר, עד שנתנו לי סוג של מורפיום (טרגין) וזה התחיל לעזור. וזה בעצם היה הסם שלי ל-10 ימים הבאים. שוב מתכוננים להעביר עוד לילה לבן ועומר מתחיל לבנות לו את המאהל לשינה ושוב מזיזים אותו ימינה ושמאלה.

כאן עומר נכנס למצב של שינה עמוקה והחל לנחור ברמה שהחלונות רעדו, ואז גיליתי שיש לי שותף נוסף בחדר, כן ההוא הזקן ששבר את האגן, והכלב הזה מתחיל לצעוק: "הלו הלו מה זה הנחירות האלה!". אני מעיר את עומר שיפסיק לנחור, לא עוברת דקה ושוב קונצרט הנחירות מתחיל והזקן צועק, ואני פאקינג שוכב באמצע וחוטף אש צולבת.

כשסוף סוף הגיע הבוקר הכל נהיה יותר פשוט: הצלחתי לישון 4 דקות ו-288 שניות והייתי כולי מבסוט שסוף סוף אוכל לאכול ארוחת בוקר לאחר 3 ימים של צום. אחר כך עומר הלך, נרדמתי לכמה דקות ורינת מאילת באה לבקר… לקראת הצהרים הרופא מהניתוח אמר שאני מבחינתו משוחרר ושאני יכול להחליט מה אני רוצה: להישאר או ללכת הביתה. כמובן שהלכתי הביתה. מה אתם הייתם עושים? נשארים?!

ההמשך היה קל יותר: כ-10 ימים לא ישנתי ועכשיו מתחיל תהליך השיקום. שיהיה לי בהצלחה.

תודה לכל עוזרי הנאמנים שעשו במלאכה.