חופשה באירופה 2017

אחרי "חופשת החלום" בהרי הפירנאים הספרדים אשתקד הבטחתי לעצמי תקופת צינון מטיולי אופנועים באירופה, אבל משנכנס חודש יולי, והשמיים נעכרו שרב, אסף ואני ביקשנו למלט את עצמנו לדולומיטים האוסטרו-איטלקים.

מטרת הטיול הייתה רכיבה נטו, מגע רוחני עם הנוף, אוויר הרים ופכפוך נחלים, תוך הימנעות מכוונת מחוויות פסבדו-תרבותיות בדמות מוזיאונים או קתדרלות גותיות, או מבנים טחובים המכליאים את שניהם יחדיו (יען קתרדלה גותית שהיא גם מוזיאון טחוב). וכך, מלאי עזוז, עזבנו את ישראל במחצית השנייה של חודש ספטמבר, נחתנו במינכן, נטלנו שני אופנועי הונדה, הפעלנו את אפליקציית מזג האוויר, ובמקום לנסוע לדולומיטים עצרנו בתחנת הדלק הקרובה כדי לחשוב מה עושים.

באזור הדולומיטים, במחוות הודיה בגין בואנו, נפתחו ארובות השמיים והמטירו שילוב של שלג ו- Freezing rain. למוד ניסיון מהפירנאים דאשתקד, המלצתי לאסף לשנות כיוון. היער השחור נראה כמו יעד סביר, וחבל אלזס-לורן הצרפתי, המצוי מערבה ממנו, חפן מסתורין. וכך היה: עלינו על האוטובאן הגרמני באזור מינכן, רכבנו תחת שמיים אפורים, שהבטיחו גשם וקיימו, עד שהגענו לאגם קונסטנץ (בפאתי היער השחור) כמהים לרדיאטור להניח עליו את בגדנו הרטובים.

בבוקר המחרת, מעודדים מתחזית מזג אוויר, לקחנו את המעבורת ועברנו לצדו השני של האגם. אט אט התפזרו העננים והצינה פחתה. באזור העיירה פרייבורג דומה היה כי הערמנו על החורף, כמו חסידה הנודדת לארצות החמות. בפרייבורג, עיר סטודנטיאלית נהדרת, לא יכולתי שלא להרהר בפילוסוף הגרמני החשוב, היידגר, אשר מונה לרקטור האוניברסיטה לאחר שהצטרף למפלגה הנאצית. בזמן כהונתו נאסר על מורו, הפילוסוף היהודי אדמונד הוסרל, לעשות שימוש בספריה במסגרת חוקי הגזע. הזיכרון העצוב הזה פגש אותנו בשנית בארוחת הערב, שבה הסועד הסמוך אלינו הפטיר לעבר בעל המסעדה "Die Juden" ("היהודים" בגרמנית). את היתר לא הבנו, רק את מושא השיחה.

ביום השלישי הגענו לאגם שבמימיו הצלולים משתקפים עיירה ציורית וצימר, ולא ברור מתי האובייקטים הם בתפקיד עצמם ומתי הם רק השתקפות. למותר לציין, כי כך נראים רוב הצימרים באזור, ורק הצימרים שנשקף מהם נוף רע נחשבים לנדירים ואותנטיים. בעיירה ג'רארדמר, בצימר הנפלא של ג'יזל, עשינו שני לילות רצופים. השמיים הצלולים משובצי הכוכבים הזכירו לי ניווטים קפואים באזור מצפה רמון. המיטה החמה ובקתת העץ היפה הבהירו שמחר אין השכמה.

בדרך חזרה מצרפת ליער השחור הנוף היה כבליץ אסתטי. שדות תירס מתחו את האופק, פלגי מים הגביהו אותו, ריח העשב ניקבו, וארכיטקטורה כפרית עתיקה תירבתה. זה נמשך מאות קילומטרים. על גבול גרמניה-צרפת, תוך שאני מהרהר במשטר וישי, מצאתי את גן העדן. רק הניחוח המתמיד של נקניקייה גרמנית הטיל מום כלשהו בחוויה הבראשיתית, ובזיעת אפינו שתינו בירה.