יחידה 101

מאת: דניאל "מיצו" פטרי

לא יודע איך זה התחיל. האם זו איזו התניה פבלובית? האם יצא שמתישהו במהלך אותו בוקר שמעתי את הצלילים האלה והם נקלטו בתת-המודע שלי מבלי שאשים לב? לא יודע. אבל זו עובדה, וברגע ששמתי לזה לב, התחלתי לצחוק עם עצמי בקול רם בקסדה.

אבל לפני זה, בואו אספר לכם על מכונה מעניינת. חברת הארלי דייווידסון הציגה את ה- V-Rod לראשונה בתחילת שנות ה- 2000 כדי להתמודד עם אופנועי שרירים יפניים ואחרים. האופנוע קיבל את ראשי התיבות VRSC שמשמעותם באנגלית V-Twin Racing Street Custom, וכדי להפוך אותו לתחרותי באותו סגמנט השתמשה הארלי במנוע Revolution שפותח בשיתוף עם חברת פורשה. המנוע בנפח של כמעט 1,250 סמ"ק עושה שימוש, איך לא, בצמד בוכנות בזווית 60 מעלות שכל אחת מהן דוחקת נפח של אופנוע ספורט יפני ממוצע בכל פעימה. עם סל"ד שנדמה כאילו הוא נמדד לא באלפים אלא במאות סיבובים לדקה (למרות שהוא לא – הקו האדום נמצא איפושהו באזור ה- 9000 סל"ד, אבל מי סופר), מפיק המנוע הספק נאה למדי של 122 כ"ס ומומנט של מעל 12 קג"מ, אבל כראוי אצל האמריקאים הוא תוכנן כך שכל העצמה הזו זמינה נמוך מאוד במעלה הסל"ד, מה שהופך את השימוש בהחלפת הילוכים למיותרת כמעט. המנוע מחובר לגלגל האחורי באמצעות רצועת קוולאר שחוסכת לרוכב טיפול או שימון.

במהלך 16 השנים שעברו מאז ייצר המפעל מספר גרסאות של הכלי הזה, כל אחת נפרדת מהאחרת במגוון פרמטרים החל מגודל הצמיג, נפח מיכל הדלק, העצמה של המנוע, סוג הכידון ועוד, וחלקן גם קיבלו שמות (וראשי תיבות) שונים. הדגם שעליו רכבתי כאן מכונה Night Rod Special.

  *   *   *

כשאני אוסף בבוקר יום שישי את הכלי מהסוכנות באזור התעשייה בחולון אני מבלה כמה דקות טובות להתרשם מהמראה החיצוני שלו. מדובר באופנוע מדהים בעיצובו, גם לכאלה שאינם חובבי קאסטום. זכורה לי הפעם הראשונה בה ראיתי תמונה שלו, עוד בימים שאופנועי הארלי נמכרו בארץ בבודדים. זה היה אחד האופנועים היפים ביותר בעיני, עם צללית זורמת, כל כך לא אופיינית למה שהתרגלנו לראות בהראלי, ביחד עם ג'אנטים יצוקים מדהימים. ה- Muscle Bike הביריוני הזה צועק עוצמה בכל רמ"ח איבריו. לאופנוע יש נוכחות מוצקה תרתי משמע. למרות שישנם אופנועים כבדים ממנו (קצת יותר מ- 300 ק"ג), עדיין האופנוע מרגיש כאילו הוא עשוי מעופרת יצוקה או בטון, והרמה שלו מרגלית הצד היא פעולה שדורשת לא רק מחשבה, אלא גם מאמץ פיזי. אני מתיישב על הכלי, וכאחד שלא רגיל לאופנועי קאסטום, מספר דברים מיד קופצים לי לתודעה: האופנוע נמוך מאוד – 67 ס"מ מעל הארץ, ומרווח הגחון שלו עומד על 11.5 ס"מ – שימו לב כשאתם יורדים מדרכה. ההארלי לא קצר, בלשון המעטה: מעל 2.4 מטר עם בסיס גלגלים של משאית קלה – 170 ס"מ וקצת עודף. מיקום הרגליות ששלוח הרחק קדימה, כולל דוושת בלם ימנית גדולה (ושימושית מאוד), ורגלית הילוכים גדולה משמאל. אינטואיטיבית, הרגליים לא מכירות את מקומן שם מקדימה, ולוקחות לי דקות ארוכות ומספר רב של ק"מ בטרם אתרגל לכך. שנית, בגלל זווית ההיגוי הגדולה של הכידון ומשקלו הרב, בעת עמידה במקום יש לכידון נטייה ליפול לאחד הצדדים במידה ואתה לא מחזיק אותו – זה לא קורה בזמן רכיבה, אבל בעת עמידה, אפילו ברמזור, אתה צריך להזכיר לאופנוע שאתה קובע לאן מופנה החרטום שלו.

אני מיישר את האופנוע, לוחץ על מתג הסטרטר, והמנוע מתחיל לגרגר. משהו מוזר קורה פה! איפה הרעידות? איפה האדמה הרועדת מתחת למגפי הרכיבה שלי? איפה הסאונד? האם הפוליטיקלי קורקט הצליח לחדור את אחד המעוזים האחרונים של "אמריקאיות" אמיתית? כנראה שלא לגמרי, אבל לפחות בכל מה שקשור לדגם הספציפי הזה של הארלי התשובה היא חיובית. לטוב או לרע, ה- Night Rod הוא אופנוע שקט, חף כמעט לחלוטין מכל רעידה, ובהמשך אגלה גם – בעל ביצועים ממש לא אופייניים לחתיכת ברזל יצוקה במפעל מתכת טיפוסי אמריקאי. זו אגב בדיוק הסיבה מדוע הרבה חובבי מותג מושבעים פשוט סירבו לקבל את הדגם הזה כ"אחד משלהם": הוא פשוט לא מנגן את המנגינה שהם רגילים לה. אבל למזלי אני לא מחובבי הז'אנר ולכן מבחינתי מדובר בשינוי מרענן ומבורך למדי.

  *   *   *

יוצאים לדרך. אחד מסממני ההיכר של ה- V-Rod הוא הצמיג האחורי העצום (240/40 על חישוק "18) מקדימה מורכב מזלג הפוך בעל זווית היגוי של 34 מעלות – לא ספורטיבי, אבל הכי ספורטיבי שיש בז'אנר – עם צמיג קדמי (120/70 על חישוק "19). בעשרות הק"מ הראשונים הפניות עם האופנוע מרגישות מעט מוזר. אבל איפושהו בדרך דרומה הסוויץ' מתהפך, ופתאום ההטיות הופכות להיות פעולה מהנה, במיוחד כשאני חושב על כך שבעצם זה כמעט כמו לרכוב עם צמיג של מכונית, בו כל הטיה מתבצעת על ה"פינה" של הצמיג. לפעמים זה גם מרגיש כך.

אחרי רכיבה עירונית קצרה אני יוצא לכביש המהיר ואז זה מכה בי. זה מתחיל לאט לאט, ממש בשקט, אבל עם הצטברות הקילומטרים במד האוץ אני מתחיל להיות מודע לו.

השיר.

 

בחיי. אני באמת לא יודע מה גרם לזה, אבל עובדתית, לאורך 300 ומשהו הק"מ אותם רכבתי דרומה לאילת באותו בוקר – לכל אורכם התנגן באוזני, בעצמה שאותה ממש יכולתי לשמוע, השיר Born to be wild של להקת Steppenwolf, חלק מפס הקול של הסרט Easy Rider עם פיטר פונדה ודניס הופר משנת 1969. טוב לי עם זה.

 

*   *   *

טוב, תנמיכו רגע את המוזיקה, תנו לי להמשיך לספר לכם על ה- Night Rod. בעת הרכיבה דרומה אני מנסה למצוא את ה- sweet spot של המהירות הנוחה ביותר על כביש 6. ככל שאני עולה במהירות אני מתחיל להיאבק בכוחות המופעלים על גופי. כשמדובר במיאוץ רגעי אין לאופנוע שום בעיה להפליג עמוק אל מחוזות המהירויות הלא-חוקיות. לפי מקורות זרים מתברר שהיו אנשים שכבר ראו לא פחות מ- 225 קמ"ש על השעון. אבל אל תטעו – אף אדם בן תמותה לא יהיה מסוגל ולא ירצה להחזיק אותו שם לאורך זמן. ברגע שאני נוסע אל מול הרוח, גם 120 קמ"ש נראים בלתי אפשריים לאורך זמן: הידיים נקרעות מהצורך ללפות את הכידון בחוזקה כדי לא לשקוע עם הגוף אחורה, שרירי המפשעה מתאמצים כדי לשמור על הרגליים סגורות מפני הרוח.

ואז נופל לי האסימון: מהירות הרכיבה האידיאלית והנוחה ביותר לטווחים ארוכים על ה- Night Rod היא בדיוק, לא פחות ולא יותר, 65 מייל בשעה – שהם המהירות החוקית המותרת ברוב מדינות ארה"ב. בישראל זה מתורגם ל- 101 קמ"ש. כל עוד אתה מקבל את הלוגיקה הזו, הכל עובד כמו שצריך. במהירות הזו הנסיעה דרומה תיקח לי הרבה זמן, זמן שאני מנצל (פרט לחזרה המאתיים בערך על השיר שמתנגן לי בראש) גם לבחינת הפרטים הקטנים של האופנוע.

קודם כל חשוב לציין את איכות ההרכבה האמריקאית האיכותית שזועקת מכל פינה של הכלי. המראה שנראה לעיני הרוכב – הכידון הבשרני השחור, בתי מתגים – שחורים גם הם – עם מתגי איתות כפולים, אחד בכל צד, כולל ביטול איתות אוטומטי, מיכלי שמן קלאץ' וברקס מאסיביים – כן, גם הם שחורים. באמצע מה שנראה לנו כמיכל הדלק, אבל הוא בכלל לא כזה, אלא משמש בעצם ככיסוי לשלדה. המראות קטנות אבל יעילות למדי. ה"אין מיכל דלק" ממתכת בצביעה שחורה עם צמד "פסי מירוץ" אדומים באמצע, לוח שעונים עגול המכיל מד מהירות גדול במרכזו, מד סל"ד קטן מצד שמאל, מד דלק מצד ימין וצד דיגיטלי קטנטן בחלקו התחתון לתצוגת ק"מ מתאפסת, שעון וטווח נסיעה (אופטימי יש לציין), וקצה הצמיג הקדמי ששלוח הרחק מקדימה. הבולמים של ה- V-Rod בנויים בסידור מוזר של צמד בולמים מאחור, ומזלג הפוך עב-כרס מקדימה, אבל כזה שעובד. רק במהמורות קשות במיוחד אני מגלה שהמהלך של האופנוע, ביחד עם המשקל הכבד שלו, גורמים לזעזוע עז בישבני, אבל זה מקרה חד פעמי שלא יחזור על עצמו במהלך הרכיבה הארוכה. אגב, המושב עצמו מרופד ונוח למדי, כשחלקו האחורי מספק תמיכה סבירה לעצם הזנב. מצד שני, מושב המורכב/ת הוא מיניאטורי וחסר כל ריפוד משמעותי.

מיגון הרוח הלא-קיים (מי יעז להרכיב על ה- Night Rod מיגון רוח?) לא מהווה בעיה כל עוד רוכבים עם הרוח, או שומרים על מהירות הנסיעה האופטימלית, אבל ברכיבה מהירה יותר אני מתעייף, השרירים שלי לא רגילים לתנוחת הרכיבה הזו, האצבעות לופתות את הכידון, ושרירי המפשעה מתקשים לשמור על הרגליים בתנוחה הזו. למרות שבמיכל הדלק נכנסים כ- 19 ליטר, אני נאלץ, ולמעשה שמח לעצור לתדלוק בעבדת בדיוק לאחר 170 ק"מ, ומכיוון שהמרחק לאילת עדיין רחוק, אני אנצל את ההזדמנות למלא את המיכל בעוד כמעט 2 ליטר במצפה רמון. אגב, המיכל האמיתי עם פתח התדלוק נמצא מתחת למושב הרוכב, וכשמסיטים את המושב הנפתח על צירו, מגלים מתחתיו סידור שמזכיר יותר טרקטור מאשר אופנוע, כולל מכסה דלק מתברג, קופסת פיוזים וצמת חשמל.

הירידה ממצפה רמון צריכה להתבצע בצורה מושכלת. לא עוד פול גז – פול ברקס, פניה חדה והאצה נוספת כמו באופנועי ספורט. כאן, בגלל המשקל וזווית ההיגוי המוגבלת, אני נאלץ לקחת את הפניות בהילוך ראשון. אבל אני ממשיך דרומה בנחישות, והופה, מתקרב לעליות של היציאה מהמכתש. מרווח ההטייה המוגבל (32 מעלות) של ה-  Night Rodמאפשר פניות במהירות שבה מתנהלת הרכיבה, כשברוב המקרים מה שמאותת לי על התקרבות לגבול הוא הנגיעה של העקבים של מגפי הרכיבה שלי באספלט, ומה שבפעם הראשונה קצת הלחיץ הפך להיות במהרה משחק שבו אני "מחפש את העקב". המשימה שמוטלת על הבלמים של האופנוע אימתנית למדי – לעצור מאסה שכזו בפקודה החלטית, והפעם לעשות את זה כמו שצריך בגלל המאסה העצומה, ולכן גם בעת בלימה חריפה הוא אינו מתפתל או חורק, הפרונט שוקע אבל לא יותר מדי, וברוב המקרים מספיקה אצבע אחת על המנוף כדי להאט את הכלי למהירות הנחוצה. אם צריך, שתי אצבעות עושות עבודה טובה יותר, אבל השילוב של הבלם האחורי באמצעות הדוושה הימנית ממש שותל את האופנוע במקום בצורה בטוחה ואמינה. ברגע שמתרגלים לסידור, הוא לא מהווה כל מכשול גם ברכיבה מהירה ואגרסיבית.

מתקרבים לכביש הערבה. 35 הקילומטרים האלה נראים בעיני כמו נצח אבל בסוף אני מגיע ונוחת בעייפות על כורסה נוחה במסעדה שבה הזמנו מקום. מנוחה קצרה בת שעתיים והנה אני עולה על האופנוע בדרכי חזרה למרכז, אבל לא לפני שאני מתדלק ביציאה מן העיר. מזג האוויר החמים של פברואר מתחלף במהרה וכעת אנו נוסעים בערפילים קלים, והטמפרטורה הולכת ומתקררת ככל שאנחנו מצפינים. הפעם אני מקפיד על המהירות האופטימלית בהנחה שהרכיבה תהיה לי יותר קלה, ואכן כך הוא. את העליות של מצפה רמון אני עושה כבר בחושך כמעט מלא, ועם הדלקות נורת הדלק אני מגיע, שוב, לתחנת הדלק של עבדת לעצירת מנוחה ותדלוק. חשבתי שבנסיעה רגועה נצליח לסחוט עוד כמה ק"מ מהמיכל, מסתבר שלא כך. הקרירות מחייבת הוספת שכבות לבוש מתחת למעיל העור, אבל אני מצטער שלא הבאתי גם כפפות חמות יותר.

*   *   *

למחרת אני לא מוותר, ויוצא שוב על ההארלי כדי לבדוק אותו בטווחים קצרים יותר, הפעם במגרש המשחקים באזור בית שמש. הגוף שלי שסבל מאוד אתמול ברכיבה הארוכה כבר מכיר את תנוחת הרכיבה. הרגליים הולכות אוטומטית לכיוון הרגליות, החלפת ההילוכים הגיונית יותר, ואני נהנה להאיץ את ה- Night Rod לאזורים שהשתיקה יפה להם. בניגוד לאתמול, העובדה שאני יודע שהמיאוץ הוא לטווחים קצרים הרבה יותר מאפשרים לי להיות הרבה יותר דינאמי, ולצאת ממוד השיוט בו נאלצתי לרכוב את רוב 600 הק"מ אתמול.

אל תטעו: ההארלי הזה, למרות היותו כבד ומגושם למראה, יודע לתת פייט לא רע לאופנועים מזדמנים אותם אנו פוגשים בדרך. הכוח המתפרץ זמין כמעט בכל טווח הסל"ד, ולמעשה מקננת בי תחושה שהייתי מסתדר לא רע אם היו לו רק שני הילוכים – הראשון והחמישי. הכבישים המפותלים של נס הרים, אשתאול וצובא, מאפשרים לי לבדוק שוב את האופנוע, הפעם כשאני משתמש בלקחי הרכיבה הארוכה מאמש. וזה פשוט כיף. אם הרכיבה הארוכה לאילת הותירה אותי כואב ודואב, הרי שהרכיבה בת השעתיים של צהרי שבת הותירה בי טעם של עוד. השיר שמתנגן לי כעת בראש הוא אחר לגמרי, המארש הקיסרי של מלחמת הכוכבים…

עובר עוד יום וצריך להחזיר את הכלי לסוכנות. אני יוצא מביתי בשעות הבוקר אבל במקום לנסוע לחולון, אני מסיט את הכידון ימינה ועושה סיבוב גדול דרך כביש 383, כביש 38, ואז לכיוון המרכז בכביש 44. הדרך המתפתלת רצופה רכבים ומשאיות, אבל אני עוקף אותן היכן שאני יכול כאילו הן עומדות, הפעם כבר אין לי ספק. התרגלתי למכונת המלחמה הזו!

מחירו של ה- Night Rod Special עומד על כ- 144,000 ש"ח לדגם השחור, ועבור צבע פנינה או שחור מאט יש להוסיף כ- 2,000 ש"ח. קיים גם דגם נוסף  המכונה V-Rod Muscle הנפרד בעיקר בשימוש במבנה שונה של 2 האגזוזים (אחד בכל צד בניגוד לשניים בצד ימין), וכן שילובי כרום שונים באופנוע שאינם קיימים בדגם עליו רכבתי. דגם זה אמור להיות מעט חזק יותר, והוא עולה כ- 5000-10,000 ש"ח יותר מה- Night Rod Special בהתאם לצבע הנבחר.

תמונות: דניאל "מיצו" פטרי