יש לי שישה פנסים לבנים ובוהקים מקדימה…

מאת: ניר זמיר

השעה היתה 17:55במדויק. איך אני יודע ? – הבטחתי שאגיע לשלם דבר חוב בשעה 18:00 ובד"כ, אני מקיים הבטחות.

יש לי שישה פנסים לבנים ובוהקים מקדימה, ככה, שאם לא ראית אותי מאחוריך סימן שאתה בכלל לא מסתכל במראה.

אתה לא אשם. ככה לימדו אותך.
שנינו ירדנו במורד הכביש, בואך צמת גיבור קריית שמונה. שנינו בנתיב השמאלי מבין שלושה. הנחתי, שגם אתה פונה שמאלה, כמוני.

הכביש הופך מבינעירוני לעירוני ושנינו נוסעים במהירות סבירה, נכנסים אל השטח הבנוי. יכולתי לעקוף אותך ולהיות ראשון ברמזור, אבל בשביל מה ?!

יש לי אופנוע גדול, כבד, בולט, אין לי צורך לעשות רושם על מישהו, בטח לא עליך.

ככה לימדו אותי.

בחודש הבא אני חוגג 59, ולך היו תוכניות לחבל לי בארוע.

התחלת לבלום הרבה לפני הרמזור ואני, בולם כמוך, "נהג זהיר לפני" ככה, לפחות חשבתי.
המרחק היה סביר כי אני שומר מרחק ונזהר מנהגי ארבעה גלגלים…

בבת אחת עצרת!
ממש עצרת!
באמצע הנסיעה.200  מטר לפני הרמזור.
אין ספק שלא הסתכלת לאחור. ככה לימדו אותך.  אתה מלך העולם ורק אתה נמצא על הכביש.

אין סיבה בעולם לעצור כמו שעצרת באמצע הנתיב, כי כנראה, שטעית. פספסת את הפניה שמאלה לבית הקברות. לקח לך 500 מטר או קצת פחות להבין, שפספסת את הפניה.

אני מניח, שהיית בדרך לאזכרה של בן משפחה או חבר קרוב. אולי הלוויה של מישהו ממקורביך.

ככה לימדו אותך. טעית?! עוצרים במקום ומחשבים מסלול חדש באמצע הדרך.

אפילו ראיתי שאתה מביט בתמיהה אל עבר המסך או הטלפון. למה הוא טעה, לא אתה, אתה בסדר. עצרת כדי לבדוק מה התקלה.

יש לך מזל, שאני לא סומך על אף נהג של ארבעה גלגלים.
אתם הם הפושעים.
אתם הרשלנים.
אתם יושבים בתוך קופסה וחושבים שאתם מוגנים. מקורונה אתם מוגנים, אבל לא מהפשע של גרימת מוות או פציעה של מישהו זר, שאתם בכלל לא מכירים ובהינף יד הייתם מכניסים אותי לרשימת הסטטיסטיקה של עוד רוכב אופנוע שנהרג…

והציבור – תמיד יאשים אותנו, הרוכבים. כי אנחנו הם אלה שנחשבים ללא זהירים, פזיזים, ילדותיים, משתוללים.

ארבעה ילדים ושישה נכדים כמעט והכנסת לרשימת האבלים כי אתה החלטת לעצור סתם ככה, באמצע הכביש.

ברמזור, נעמדת מאחוריי. רציתי להוריד את הרגלית ולבוא אליך, לספר לך שכמעט הרגת אותי.

הרמזור התחלף לירוק ואתה זכית: זכית להישאר נהג גרוע, רשלן, לא מרוכז, לא מתחשב, ובעיקר טיפש.

אתה לא אשם. ככה לימדו אותך.

אני הספקתי לברוח אל הנתיב המרכזי ולהתחמק ממך וכל משפחתי מודה לנהג שלא היה שם… בנתיב המרכזי. המזל שלי היה שאף אחד לא נסע מקביל אלי.

אין לי ספק שאתה לא חבר שלי ובוודאי לא תקרא את מה שכתבתי. אתה מוקף כנראה בעצב והיית בדרכך לאזכרה בבית הקברות.

אתם ידידיי, קחו לתשומת לבכם והפנימו. אנחנו לא אוויר ובוודאי לא בלתי נראים.

גם אנחנו רוצים לנשום אוויר צח, לצחוק, ליהנות מהנכדים ולשוב בשלום הביתה.