כולנו בלוגרים

חדשות דו גלגליות

מאז שהכRובלוג מתח את פניו ועבר לתצורה החדשה, נקלעתי מס' פעמים לשיחות עם כותבים במדיות הדו גלגליות השונות בענפון שלנו ("ענפון" – אנחנו רק חושבים שזה ענף, זה בעצם יותר בכיוון של עלה). מכולם עלתה תמונה די משעשעת:

"אתה בלוגר, אנחנו עיתונאי רכב. אתה כותב איך ומתי שבא לך, אנחנו מקצועניים. אתה עובד עם יבואן ועל כן אתה "מוטה", אנחנו סופר אובייקטיבים תמיד. אתה מוצא רעיונות לחומרים ברשת, אנחנו בוחני אופנועים שאשכרה יוצאים עימם לכביש או לשטח ורוכבים עליהם".

לא מפריעה לי כלל נימת הבוז העדינה שליוותה את דבריהם. להיפך – היא תמיד שעשעה אותי, במיוחד לאחר שהתחלתי לגלוש באתרי חדשות דו גלגליים בחו"ל וראיתי את מקור החומרים של כולם. אז נכון – אחת לשבועיים-שלוש הם לוקחים אופנוע מבחן לסיבוב, או משתתפים בהשקה/מסיבת עיתונאים/אירוע דו גלגלי, אבל כל שאר הזמן, החומרים באתרים השונים הם תוצר של שיטוט זהה לשלי, ברשת. לפעמים אני אשכרה יכול לזהות מאיזה אתר הם תרגמו את הידיעה, במיוחד אם הופיעה בו איזושהי אנקדוטה מתחכמת שחוזרת אצל כולם בתרגום לעברית.

מבחנים דו גלגליים

אבל נחזור לעיקר – מבחני הרכיבה של עיתונאי הרכב. שלשום פרסם ינוקא את הטור "לא רוצה להיות עיתונאי רכב" בדו"גיגים וחשף גם את הקורה מאחורי הקלעים של מבחני אותם "עיתונאי רכב" וההרגשה לא כל כך נעימה. מאחר ומאז ימיי בפול גז (הקודם) שהסתיימו ב-2006 לא בחנתי כלים באופן סדרתי, הרי שמה שנותר לי הוא רק לקבל שינוקא כתב מתוך רחשי ליבו והדברים אמיתיים וכואבים לו. יש לציין שינוקא מוותר בטור על תואר "עיתונאי רכב" בשמחה, לאחר שהתחיל לעבוד ב"אלבר", יבואני דאלים והארלי דוידסון, וקיבל עליו את תואר ה"בלוגר" באהבה.

מתוך התגובות הרבות לטור, מעניין היה לקרוא את הסקירה ההיסטורית הקצרצרה אך ממצה שכתב דני שטיינמן בתגובה לטור. דני הוא יוצא מגזין "מוטו" ו-"חריש עמוק" שמקצועיותו נלמדה על ברכי טל שביט ז"ל. כיום דני עורך את האתר Agrenews. בתגובתו שם בדו"גיגים, הוא עמד על ההבדלים בין הדרך בה מתבצעים מבחנים היום לעומת התקופה דאז, 20 שנים אחורה. (תגובתו המלאה של שטיינמן, בהמשך).

כולם בלוגרים שמלקטים מידע ברשת, מרפרפים על ידיעות, משקיעים במבחני האופנועים את שדורש הקהל ולא מעבר. גם מי שמצליח להתפרנס מהעניין, אולי רואה עצמו כ"מקצוען", אבל זה לא אומר שהוא בוחן מקצועי. והאמת היא, שגם אין בכך באמת צורך. שטיינמן בעצם אומר: גם ככה כולם יחשבו שאתה "מושחת שמקבל אופנועים לסוף שבוע מהיבואן, מוזמן להשקות מפנקות ונהנה מהודעות יח"צ שמזינות את המדיה. אז למה שתבחן בדקדוק את האופנועים?"

בנוסף, אין לאף אחד את הזמן, הכסף והיכולת להתעמק באמת בכל מבחן של אופנוע וקטנוע כאילו הוא עולם ומלואו. ממילא הקוראים לא מעריכים ולא טורחים לקרוא בשקיקה את שכתב עיתונאי הרכב המקצועי. את אותו התוכן בדיוק, הם יכולים לצרוך מעשרות אתרים בחו"ל ומעוד 2-3 אתרים ישראליים. "עוגייה זעירה…ולכולם נשארים פירורים", הוא כתב.

יבוא יום, וצרכני המדיה הדו גלגלית ידרשו מבחנים אופנועים שלא עולים על 250 מילה. היכולת של הקוראים להתעמק בתכנים כל כך ירודה, עד שלא רחוקה נקודת הזמן שבה מבחן יצטרך להסתכם בציוץ בטוויטר, על כל 140 התווים המותרים בו. ואז מה שווים כל "המבחנים"?

כך כתב שייטנמן למי שפספס את התגובה:

"…כבר שנים ארוכות שמקצוע עיתונאי הרכב הוא בדיחה. לפחות ביחס לאופן ולסטנדרטים על פיהם אני למדתי אותו. למעשה, סלחו לי על חוסר האובייקטיביות, הייתה תקופה קצרה, "תור הזהב" שבתוכה כיכבו אייקונים כמו טל שביט זצ"ל, בו עיתונאי רכב היה באמת עיתונאי רכב, ללא משוא פנים. התקופה הזו נגמרה די מהר, בעיקר באשמת בעלי המאה, קרי: המו"לים, שהתייחסו לעניין יותר כביזנס, פחות כשליחות. זה בסדר ונכון, אבל אם נשאר רק הביזנס ומהשליחות נשארה אולי פיצה קרה – משהו התפקשש.

אני רואה 2 סיבות עיקריות למצב כיום, עליו אתה מלין. הראשונה: המו"לים והעיתונות עצמה, שישנה בעמידה ולא השכילה כבר לפני שנים "להתאפס על עצמה" ולעבור לאינטרנט – כמו שצריך. כשזה כבר קרה, זה היה מאוחר וכבר היו אינספור "עיתונאים בשקל" ומו"לים שיותר רבו עם כל העולם מאשר תרמו משהו לתחום. וכשכל אחד נוגס בעוגייה הזעירה שנקראת 'עולם הדו"ג הישראלי", לכולם נשארים פירורים.

הסיבה השנייה, והיא העיקרית בעיני, היא המקצוענות. להיות מקצוען זה קשה. זה המון עבודה, אלו עקרונות מנחים, חוקים נוקשים, כללים ונהלי עבודה ברורים וחד משמעיים. זה לא תמיד משתלם. בעצם, בשוק הנוכחי לא בטוח בכלל שזה משתלם, כי הקהל לא ממש מעריך עבודה כזו. כאמור – אתה גם נתפס כמוטה, מה שלא תעשה – תיאלץ להוכיח שאתה לא אחותו של היבואן וכמובן תמיד יאמרו שאתה לא אובייקטיבי.

לא רוצה לפגוע בכל העושים במלאכה כיום, אבל רבים מבינכם ככל הנראה צעירים מדי מכדי להבין כיצד העבודה נעשתה בעבר (הן בתחום המכוניות והן בתחום הדו"ג) וכיצד היא נעשית כיום. אל תצחקו, אבל הנה דוגמית זעירה: כשעיתונאי צעיר מורשה במשך חצי שנה רק לאסוף נתונים, להביא כלים, להחזיר ופה ושם לדגמן, לכתוב כל בוקסה כמה פעמים ולצאת כמה פעמים לצילומים – הכל בשביל פעקאקטע קטנוע – זו מקצוענות. כשמבחן קטנוע נמשך 3 ימים וכולל מאות רבות של ק"מ, עשרות ליטר דלק, 2-4 בוחנים ושבוע הגהות ובלבולי מוח כקובץ וורד, התוצאה מקצועית. מאוד לא יעיל ומאוד לא כלכלי עבור המו"ל – אבל מקצועי, בפרט לטווח הארוך. שווה ומשתלם? ממש לא בטוח. בעצם – בטוח שלא.

אבל, הפתרון קיים ויש סיבה לאופטימיות. חוזר שוב למקצוענות. בסוף, גם בתחרות המטורפת ברשת אחר כל כתובת, url כניסות, הקלקות וחשיפות, מה שיקבע אם ייכנסו לקרוא יותר או פחות, הוא בסופו של דבר האיכות. וכשתהיינה הרבה כניסות – זה רייטינג. וזה שווה כסף כי יפרסמו. וכשיהיו הרבה כניסות ואפילו הכנסות – אותו המו"ל יכול למנף זאת ולהפוך לחזק ומשפיע. ואז מה נדרש כדי לשמר את ההצלחה ולהרחיבה? נכון – המקצוענות…"

הבושה מיותרת

בעניין הזה אני עם ינוקא: אין שום בושה בלהיות בלוגר. אפשר להתרוצץ סביב הזנב כמובן ולהוכיח שאתה עיתונאי רכב רציני, שבודק עם אמצעי מדידה מתוחכמים במשך ימים כל אופנוע וכל קטנוע, אבל בינינו? אף אחד שם בחוץ לא באמת מעריך את זה. אפשר לנשום קצת, להישען לאחור, ולהבין שבלוגר, זו לא קללה. ולא סימן לעצלנות חלילה. אין זה אומר שצריך להוריד את היד מהגז אלא בדיוק להיפך. כשאתה מכריז על עצמך ככזה, אתה פטור מכל כך הרבה מחויבויות לא רלוונטיות שאתה ממילא מתקשה לעמוד בהם, אז בשביל מה בעצם?

שחררו וחיזרו אחרי: כולנו בלוגרים.