לברוח

מאת: אלעד לוי

הבחנתי בזה לראשונה ממש לפני יוטבתה.

פניה ימנית ארוכה בכביש דו מסלולי עם אספלט משובח. שעת בוקר מוקדמת. אפס תנועה.

כנראה שזה היה שם כבר ביציאה מהתחנת דלק אבל רק אז שמתי לב לזה באמת.

משהו הציק לי בקסדה. מן נקודת לחץ חדשה שלא הייתה שם קודם. בשגרת היום יום האפורה של בית-עבודה-בית. נוכחות חדשה בסביבה מוכרת וישנה.

חיוך.

אמיתי כזה. מקצה לקצה. אחד כזה שמרים את הלחיים למעלה. דוחף את הכריות לחיים של הקסדה בצורה מעוררת נוסטלגיה משהו.

*   *   *

אני רוכב כי מדי פעם אני צריך לברוח –

אני רוכב כי על האופנוע שום דבר מטרדות היום לא נוגע בי. לא משיג אותי. לא מטריד אותי –

אני רוכב כדי למצוא את הכוח לחייך עוד יום –

אני רוכב כדי להישאר שפויי במציאות שפלא שעוד לא דחפה אותנו למחוזות ה'בלתי שפוי' –

אולי בעיניכם, המצקצקים בלשונכם, המביטים עקום, הלא מבינים למה – אולי בעיניכם אני ושכמותי 'לא שפויים'. אולי אני מסכים איתכם.

אבל בפניה הזאת…

פניה ימנית ארוכה בכביש דו מסלולי עם אספלט משובח. שעת בוקר מוקדמת, אפס תנועה, כנראה שזה היה שם כבר ביציאה מתחנת הדלק אבל רק אז שמתי לב לזה באמת.

משהו הציק לי בקסדה. מין נקודת לחץ חדשה שלא הייתה שם קודם. בשגרת היום-יום האפורה של בית-עבודה-בית. נוכחות חדשה בסביבה מוכרת וישנה.

חיוך.

לפני בנתיב נמצא החבר לרכיבה, לטיולון הספק ספונטני ספק מתוכנן הזה. האגזוז של ה-CBR  שלו ממוקם בזנב בזווית כזאת המנגנת לי מנגינות של ארבע בשורה ישירות לתוך הקסדה והמנוע של ה-SV  שלי מצטרף ומנגן על הבסים.

דואט מוטורי –

מזג אוויר שאפילו אם היינו מבקשים אותו שלושה חודשים מראש, בשלושה עותקים, לא היינו מקבלים כזה –

פזורות של עננים מעל רכס הרי אדום במזרח וקצת מולנו בצפון –

שמש חמימה ומלטפת של בוקר קיצי –

ואני מחייך. כמו ילד בן שתיים. חיוך שנעלם, שנדחק הצידה בשגרה היום יומית של בית-עבודה-בית, של מחשבות על המינוס, של מלנכוליות כללית.

מדי פעם אני מושך את הקלאצ' ומנגן על הסל"ד. והסל"ד עולה, והחיוך נמתח.

אולי זאת המחשבה על הפגישה עם חבר שלא ראיתי הרבה זמן ושהתגעגעתי אליו מאוד. אולי זה עצם ה'להיות בחופש'. קצר, זמני ואשלייתי ככל שיהיה, אבל חופש. אולי זו התנוחת רכיבה החדשה שנוצרה לי באופנוע עקב שינויי קטן שעשיתי ממש כמה ימים לפני הרכיבה.

אולי זה עצם הרכיבה. הכל ביחד?

ואולי בעצם זה לא משנה?

*   *   *

שאלו אותי הרבה פעמים לפני כן למה אני מתעקש להמשיך לרכב.

כל בוקר, כשאני בדיוק מסיים משמרת לילה ועולה על האופנוע, אותם משפטים נזרקים לאוויר: "לא הספיק לך מה שקרה לחבר שלך?", "מחלת נפש האופנועים האלה", "אתם צריכים להפסיק עם זה, זה מה שאתם צריכים"… אתם יודעים. שמעתם אותם בגרסאות כאלה ואחרות…

למה אני מתעקש להמשיך ולרכב כשמחירי הביטוח לא שפויים, העלויות אחזקה כל כך אדירות, חם בקיץ וקר בחורף ואין מזגן ואין ביטחון ואין בטיחות וזה מסוכן ותמכור את האופנוע ותקנה לעצמך אחלה אוטו ושיהיה לך אחלה יום ויאללה ביי.

ואני יוצא מהעבודה. על האופנוע. פונה שמאלה במקום ימינה. עולה ל-12. לגן שעשועים שלנו. שבע בבוקר, קריר. אין תנועה על הכביש. רוכב לאט יחסית. לא ממוגן בצורה מלאה, פרט לציוד המיגון שאיתו אני רוכב יום יום – מעיל, כפפות, מגפי רכיבה, קסדה מלאה – אבל מכנס דגמ"ח של העבודה.

כיף לחיילים במחסום הראשון וחזרה הביתה. כל אורך הרכיבה הוא פחות או יותר 10 דקות. מהפניה הראשונה עד המחסום – 3 דקות. מהמחסום עד הפניה הראשונה – 3 דקות. מהכיכר עד הבית – פחות או יותר 3 דקות.

ואלה ה-10 דקות הכי מחוייכות שלי כל יום.

חיוך. אמיתי כזה. מקצה לקצה.

אחד כזה שמרים את הלחיים למעלה. דוחף את הכריות לחיים של הקסדה.

והנה הוא שוב שם. רק שהפעם הוא נמשך ארבע שעות. מהיציאה מתחנת הדלק ועד שהג'ק נגע בחניה של מבנה השיקום של בית החולים תל השומר…