לקראת הדקאר (5): גם אנחנו היינו שם!

בתמונה: חזי עלון

ראלי פאריז-דקאר משך הרפתקנים ורוכבים גם אצלנו לא רק מאירופה וצרפת בעיקר. אבל לנו בניגוד אליהם, הייתה בעיה פעוטה של אזרחות מסויימת שלא כל-כך התאימה למדינות בהן עבר הראלי באפריקה. בתחילת שנות ה-90 ההתקדמות בתהליך השלום פתחה לנו דלת גם למדינות המוסלמיות בהן עובר הראלי ובעיקר למרוקו ומאוריטניה. ברגע שזה התאפשר היה ברור שגם הישראלים יגיעו לשם, ומדוע לא? הרי אם חושבים על זה הרי השירות הצבאי מהווה הכנה טובה לראלי, בעיקר ביחידות המיוחדות שם החיילים מבלים חודשים בניווטים רגליים או רכובים, משננים ציר ניווט של עשרות ק"מ בעל-פה ולדרך. הראלי בהחלט היווה במה ראויה ליכולות של הצבר הישראלי, כמה חבל שלא יצא להדגים אותן דווקא בשנותיו הראשונות של הראלי לפני המצאת מכשיר ה-GPS ולפני כניסתם של היצרנים לעסק. אבל, מוטב מאוחר מאשר לעולם לא.

הראשון להירשם לראלי היה מוטי אלדר ב-1995. אלדר שכבר הספיק לצבור ניסיון בראלי מרוקו ב-94 וב-95 החליט להיות החלוץ שלפני המחנה אך בעת הפריקה של הציוד, יממה לפני המירוץ, נקטעה אצבעו ובזאת הסתיימה השתתפותו. ב-1996 נרשם למירוץ אביב קדשאי שאת סיפורו הביא מוטי כבר לפני שנים מספר עוד בפולגז ז"ל ובשבוע שעבר עלה שוב כתזכורת לכבוד הדקאר הקרוב (סרט משובח שאני ממליץ לכם לצפות שוב ושוב, פשוט כיף). קדשאי שהיה החלוץ שלפני המחנה, עשה היסטוריה עוד ב-1990 כאשר היה הישראלי הראשון לקפוץ למים העמוקים של תחרויות בינלאומיות עם השתתפותו בראלי הפרעונים, על גבי DR750, אותו סיים בהצלחה. עד הדקאר ב-1996 הספיק קדשאי לצבור ניסיון בינלאומי כאשר הספיק להשתתף פעמיים בראלי מרוקו, עוד פעמיים בראלי הפרעונים וגם השתתפות בבאחה וראלי נבדה. ניסיון רב באופן יחסי כמובן כשמדובר ממישהו שבא ממדינה ללא כל מודעות מוטורית וספורט מוטורי וללא תמיכה כלכלית ראויה כמו בחו"ל.

ב-1999 כבר הייתה 'פשיטה ישראלית' על המירוץ כאשר אביב קדשאי הפעם מתחרה ברכבים יחד עם הלל סגל אשר מצטרף אליו כנווט. השניים מתחרים ברכב טויוטה לנדקרוזר וניר ברקת (ראש עיריית ירושלים כיום) עם אורי שחף במיצובישי פג'רו. בקטגוריית האופנועים היו אלו נדב לוגסי, רז היימן ופטריק לוי. במירוץ הזה כמעט נרשם שיא כאשר כל הישראלים (למעט ברקת ושחף שפרשו ביום השישי) סיימו את הדקאר כאשר קדשאי וסגל מסיימים במקום ה-26 המכובד כ-13 שעות אחרי המנצח ז'אן לואי שלסר ורז היימן ונדב לוגסי מסיימים במקומות 31 (כ-12 שעות אחרי ריצ'רד סיינקט המנצח) ו-35 בהתאמה ואילו פטריק לוי במקום ה-48.

לקח שנתיים עד שהישראלים חזרו שוב לדקאר, וב-2001 התחרו בדקאר בהצלחה האחים ניר וערן ברקת עם מיצובישי פאג'רו. הם אפילו התברגו בשלב מסויים בין עשרת הראשונים עד אשר תקלה מכנית הכריעה אותם ביום האחד עשר למירוץ. השניים חזרו שנה לאחר מכן ושוב הרשימו וסיימו עם ההישג הגבוה של ישראלים אי-פעם במקום ה-23, למרות שגם במירוץ הזה סבלו מתקלות טכניות רבות.

האחים ברקת לא היו היחידים ב-2002 בדקאר, גם דרור כהן, טייס F16 לשעבר, שבעקבות תאונת דרכים נפצע קשה והפך משותק מהמתניים ומטה, לא נתן לפציעה לשבור אותו והיה לנכה הראשון שעושה את הדקאר. דרור כהן נעזר באלי ביטון כנהג. השניים יצאו חמושים לדקאר במיצובישי פאג'רו בקטגוריית T2 של רכבי שטח משופרים. לצערנו ולצערם, הם פרשו ביום ה-11 למירוץ עקב תקלות מכניות חוזרות ונשנות ברכבם. עוד השתתפו בדקאר 2002 הם עידו כהן והלל סגל וכן האחים ערמוני. לצערנו לא הייתה נציגות אופנוענית בדקאר זה וגם לא במרוצים הבאים עד 2005.

ב-2004 שבו עידו כהן והלל סגל אל הדקאר כאשר אל עידו כנווט מצטרף אביב ספקטור. הלל סגל עם נהגו איציק בריל נאלצו לפרוש ביום התשיעי עקב ראש מנוע שהלך. כהן וספקטור שהתתפו במירוץ עם מיצובישי פאג'רו דיזל והגיעו למקום הראשון בקטגוריית T1 עבור רכבי שטח סדרתיים עם מנועי דיזל, כבוד! רק נציין שבאותו מירוץ מתוך 142 רכבים (לא כולל אופנועים ומשאיות) הגיעו לעיר דקאר רק 60.

ב-2005 שבה לדקאר הנציגות הישראלית על דו-גלגלית עם חזי עלון. אל הדקאר יצא חזי עלון כשהוא רכוב על KTM 525EXC שרכש בארץ והכין אותו למירוץ יחד עם חברו הטוב אורי ארליך. הפילוסופיה של עלון שיצא לדקאר בגפו ללא שום ליווי חברי או תמיכה טכנית הייתה לסיים את הדקאר ויהי מה. לצורך כך נבחר אופנוע שאולי לא היה הכי מתאים במבט ראשון אבל היה הכי מתאים לחזי. קל מספיק להרימו: 165 ק"ג לעומת 210 של דגם ה-660 היעודי, חמישים הק"ג הפרש הם משמעותיים מאוד כאשר נופלים הרבה ביום אחד במירוץ מתיש שכזה. הסיבה השניה לבחירתו של חזי הייתה האילוץ הכלכלי: כ-90 אלף ש"ח השקיע באופנוע לעומת 200 אלף שעלה אז דגם 660 מוכן לדקאר ישירות מהמפעל. ההכנה של חזי עלון השתלמה והוא סיים את הדקאר במקום ה-100. אבל אם הייתה בדקאר קטגוריית איירון-מן עבור מתחרים המגיעים בגפם ללא כל תמיכה טכנית או מורלית אני בטוח שלחזי היה מקום של כבוד שם.

עברו עוד שנתיים וב-2007 גלעד בנאי התחיל את הדקאר כמשתתף הישראלי היחידי באותה שנה וגם הוא על אופנוע. גלעד, עו"ד במקצועו אך מוכר יותר כפעיל מרכזי באותן שנים בעמותת האינדורו, יצא גם הוא בגפו כמו חזי עלון. גם הוא כמו חזי ועל סמך לקחים מניסיונו של חזי יצא מתוך נקודת הנחה שעליו לבחור בתצורה האמינה שתביא אותו לדקאר בשלום, המיקום לא חשוב כאן. כמו חזי גם הוא בחר ב-KTM 525EXC אך בניגוד לחזי עלון, הוא נאלץ לפרוש ביום הרביעי לראלי, עם הכניסה לאפריקה, בשל תקלה טכנית.

ב-2008 בוטל הראלי עקב איומי טרור של אל-קעידה וב-2009 עבר הראלי לדרום אמריקה. אם לפני כן עלות ההשתתפות במירוץ הייתה אסטרונומית, כ-50 אלף דולרים עבור דמי השתתפות ועלויות לוגיסטיות, הרי שעם המעבר אל מעבר לים העלות הפכה מכבידה יותר. למרות זאת הדבר לא הרתיע אביב קדשאי, פורץ הדרך, שגם כאן היה לישראלי הראשון להשתתף בדקאר הדרום אמריקאי. אביב קדשאי ויזהר ערמוני כנווט יצאו לדקאר עם רכב מקצועי ה-DESERT WARIOR, של חברת ראלי-רייד הבריטית, חברה המתמחה בבניית והכנת רכבים למירוצי ראלי בינלאומיים כדוגמת הדקאר. בסטייג' החמישי נתקלו השניים בגשם סוחף כחמישה ק"מ לפני הסיום ונתקעו על דיונת חול. השניים היו תקועים שם יומיים מה שגרם להם לפספס את הזינוק ליום השישי ועקב כך הוביל לפרישתם מהראלי. במשך כל הזמן הזה סיפק להם סיוע אווירי מזון ומים עד אשר חולצו ביום השביעי.

ב-2011 ניסו שוב קדשאי וערמוני לכבוש את הדקאר הדרום אמריקאי, גם הפעם היה זה עם ה-WARIOR DESERT הבריטי. גם הפעם לא צלחה ידם של קדשאי וערמוני והשניים פרשו מהמירוץ ביום ה-11 עקב תקלות טכניות חוזרות ונשנות.

ב-2012 יצאו לדקאר הלל סגל כנווט ורז היימן כנהג עם ה'צוללת הצהובה' רכב ראלים שנבנה בסדנתו של הלל סגל על סמך ניסיונו רב השנים במירוצים בינלאומיים. הרכב שנבנה במקורו על פלטפורמה של פאג'רו עבר עם השנים שידרוגים אבולוציוניים פרי הפקת לקחים מהשתתפות בראלים שונים כגון ראלי הפרעונים, דרך המשי וראלי הבלקן. הרכב, המונע במנוע דיזל מתוצרת BMW שמספק 240 כ"ס שוייך לקטגורית T.1.2  (כשה-1 מתייחס לרכבים בבנייה עצמית, ו-2 מתייחס למנועי דיזל). השניים בעקבות הישגיהם השונים זכו בפעם הראשונה להכרה ולתמיכה כספית של הרשות לנהיגה ספורטיבית בסך של כ-300,000 שקל. רז והלל לא איכזבו וסיימו את המירוץ במקום ה-26 הכללי ובמקום הראשון לרוקי'ס.

2012 הייתה השנה האחרונה שבה הייתה נציגות ישראלית לדקאר, לא מפליא בהתחשב בעלויות הכבדות הכרוחות בכך. מכאן בדו"גיגים אנו מצדיעים לכל אלו שהעזו ויצאו לדקאר והפכו לחלוצים ופורצי דרך והלוואי ויהיה לזה המשך.

יש לציין כי למרות איומי אל קעידה לפגוע במשתתפים (מה שגרם להחלטה לעבור לדרום אמריקה), המשיך אובר אוריול במסורת ומדי שנה הוא מקיים "דקאר" משלו באפריקה תחת השם 'אקו אפריקה'. מידי שנה עולה מספר המשתתפים אצלו בעוד שבמרוץ הדרום אמריקאי ההשתתפות יורדת בהדרגה לרמות מאכזבות.

אבל על כך אולי עוד נכתוב בנפרד.